הוספת תגובה חדשה

עם כל הכבוד שיש לי ללוחמי צהל במלחמת יום כיפור. אני רואה בעיקר את האורות ולא את הצללים. זו לא סדרה דקומנטרית.זו סדרה דרמטית. ששעונה על סיפורי הקרב של מלחמת יום כיפור. אחי אבי ארבל ז"ל השתתף בקרב בתל סאקי. ומכאן המעורבות הגדולה שלי בסיפור.כן זה סיפור ולא תחקיר אמת על הקרובות. גם כל מורשת קרב הם סיפורים כפי שנקלטו בעיני המספרים. סוסיקטיביות ואוביקטיביות מעורבים בה. יש יספורים על קרובת וכל לוחם זוכר אחרת. המיוחד בסיפר של שעת נעילה שהפעם מספרים לנו את הסיפור דרך עיני הלוחם הפשוט. שכן סיפורי מו"ק מועברים בדרך כלל עי מפקדים ,ולא תמיד מדוייקים.
חטיבה 188 לא רק ספגה קורבנות רבים מאד במלחמה. אלא גם אחר כך מצניעים את חלקה בניצחון. הם שספגו וחטפו אותה בגדול. ריסקו את החטיבה את שדרת הפיקוד. ולוחמי 188 מגיעים כל שנה ליום האזכרה שעושה גדוד 50 ללוחמיו בתל סאקי. וכאילו מבקשים להיכנס מתחת לשמיכה של הסולדריות האמפטיה ואחוות הלוחמים. וזה תמיד מרגש אותי.
כאילו אין להם "אבא" ןאין להם מי שירים להם את ההכרה בתרומתם להגנת המדינה.
אז אם הסדרה רק נותנת הכרה ללוחמים הפשוטים בטנקים בזחלמים ובכך מוקירה אתם, זה כבר חשוב.
אני יודע ומבין שיוצרי הסדרה היתה להם גם שיקולים דרמטיים. בסדר.
אני ממש התכווצתי בכיתי התרגשתי עם כל פרק.
לא זוכר שכשו יצירה כזו אוטנטית.
בסדר החלק של הפנתרים והמזרחיים היה קצת מוגזם.
גם סיפור קצינה לא כל כך זרם.
בגדול העלו למודעות את האיולת של ראש ממשלת ישראל, החדלון של שר הבטחון,
ואיך בסוף הכל אבל הכל נופל על חפ"ש בשטח.
יבורכו העושים.