דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

​​​​​​​מתאבדים / שאול פז [מזרע]

​​​​​​​מתאבדים / שאול פז [מזרע]
איור מאת יעקב גוטרמן

 

התאבדויות בני הדור השני: תובענות, פייטריות, ספרטניות

השיעור הממוצע של התאבדויות בקרב הדור השני בקיבוצים ובוגרי תנועות הנוער אינו עולה על הממוצע במעגלים אחרים של החברה הישראלית. גם הסיבות השכיחות דומות: סיבוכי נפש, אהבות נכזבות, התנגשויות בין הפרט לכלל, קשיים במשפחה, בחברה, בצבא. אבל בין גורמי הרקע להתאבדויותיהם של צעירים בקיבוצים ובתנועות, בולטים מרכיבים כמו לחץ חברתי, הקושי להתמודד עם תובענותם של הסביבה ושל הורים קשוחים ודומיננטיים, ועם ציפיות ענקיות שהפנו אל עצמם חלק מהמתאבדים. אל מעשי ההתאבדות התלוו, כמובן, רגשי אשם כבדים של הסובבים.

אפשר לזהות מכנה משותף לרוב ההתאבדויות של ילידי קיבוצים ובוגרי תנועות הנוער במהלך השירות הצבאי. ויש לזכור שתקופת הצבא נחשבה בקיבוצים כתקופת שיא של מיצוי הכישורים הגבריים, של עמידה במבחנים ובציפיות של 'החבר'ה', של המשפחה, הקיבוץ, הגרעין. גם של מימוש ערכים. בשנות החמישים, השישים והשבעים, התאבדו כמה עשרות בני קיבוצים וחברי גרעינים בעת השירות הצבאי או בתחילת התקופה של 'הגשמה' בקיבוץ. בקיבוצים בודדים שיעור ההתאבדויות עלה פי כמה על הממוצע הקיבוצי והארצי. כך, למשל, באחד הקיבוצים התאבדו חמישה צעירים בין שנות השישים לשנות השמונים. הם התאבדו בעת השירות הצבאי, בגלל חוויות ומשברים קשים, טראומות במלחמה, או עקב אי גיוס לצבא.

ד', ילידת קיבוץ בעמק, הייתה בין ראשוני המתאבדים מקרב בכורי 'דור המדינה'. היא ירתה בעצמה בעת טירונות בנח"ל, ב־1955. ד' הייתה נערה רגישה ושברירית, ולקתה בדיכאון עוד קודם לגיוסה. אך למרות זאת לא ויתרה על הגיוס בתקווה להיות 'כמו כולם' ולשפר במהלך השירות הצבאי את תדמיתה החברתית ודימויה העצמי. כאשר חשה שאין היא עומדת בציפיות שמה קץ לחייה. במכתב שהשאירה, ציינה שצה"ל אינו אחראי להתאבדותה. א', חבר גרעין של השוה"צ שיצא ל'הגשמה' בקיבוץ מגן בנגב, ירה בעצמו בקיץ 1954, בצריפו בקיבוץ, בעת שירותו בנח"ל, בשל"ת, לאחר שאחת מבנות הגרעין דחתה את חיזוריו. אבל חבריו סבורים שהסיבה העמוקה להתאבדותו הייתה גם אידאולוגית. הוא היה בעל תפיסות רדיקליות, פנאטי ו'שרוף על התנועה'. חבריו היו מתבדחים שהוא נוהג ללבוש את החולצה השומרית הכחולה 24 שעות ביממה, גם בלילות. המפגש עם המציאות הקיבוצית נראה לו מאכזב מדי. הוא לא עמד, כנראה, בהתרסקות ציפיותיו.

בגרעין של המחנות-העולים שהגיע למשגב-עם אירעו ב-1955 שני מקרי התאבדויות (שהתרחשו מחוץ לקיבוץ): נ' התאבדה על רקע קשיים חברתיים והתעמרות בה מצד אחדים מחבריה לגרעין. י' שם קץ לחייו על רקע אידאולוגי ופוליטי. הוא התאכזב מהקיבוץ ומהציונות והפך להיות שמאלן קיצוני - סנאיסט אדוק. בשל כך הוא חווה עימותים קשים עם חבריו האהובים.

א', בן קיבוץ בגליל המערבי, התאבד בקיץ 1959 ולא השאיר אחריו מכתב. הוא עשה זאת בהיותו בקורס מ"כים של גולני שאליו יצא באי רצון, לאחר דחיית בקשתו לשרת בסיירת החטיבתית המהוללת, כמו אחדים מחבריו הטובים. סיירת גולני נחשבה אז ליוקרתית בהרבה מגדודי החטיבה. א' הפגוע חשש שמא דבקה בו תווית של כישלון. האימונים בקורס היו מפרכים, א' סבל מהתעמרות של מפקדים ומ'טרטורים' בנוסח שנות החמישים. יחסיו עם הוריו היו מורכבים ומתוחים. הוא היה בעל נטיות אמנותיות וציפיות גבוהות מעצמו. בבוקר שבו נמצא ירוי במיטתו, הוא היה אמור לצאת עם חבריו למשימה קשה במיוחד, לאחר שבסיבוב הראשון, הכושל, של אותה משימה, המחלקה קיבלה ממפקדיה ציון 'בלתי מספיק'. א' חשש, כנראה, שכוחותיו לא יעמדו לו והוא גם יכשיל את חבריו לצוות. הוריו דבקו (לפחות כלפי חוץ) באמונה שמותו נגרם עקב תאונה. חבריו ואחיו ידעו בוודאות שהוא שם קץ לחייו.

בסתיו 1966 התאבד בירייה בן קיבוץ בעמק הירדן, ע', בעת שירותו בצנחנים. גם הוא לא השאיר מכתב, וגם הוריו דבקו באמונה שהייתה זאת תאונה. חלק מחבריו סברו שהוא התאבד בגלל אהבה נכזבת, אחרים בטוחים שהוא נשבר בגלל השפלות והתעמרות. הוא לא שש להתנדב לצנחנים, אלא העדיף להתרכז בטיפוח כישרון הציור שלו. אבל אביו התובעני והנוקשה וכן גם חבריו לחצו עליו 'להיות כמו כולם' ו'להוכיח את עצמו'. אמנות לא נחשבה אז בחברה הקיבוצית המאצ'ואיסטית כמו עבודה פיזית, וודאי שלא כמו שירות צבאי־קרבי. א' פעל בניגוד לנטיותיו האמתיות, התנדב למסלול צבאי שאינו מתאים לו, ו...התוצאות ידועות.

והיו עוד מקרי התאבדות ידועים של בנים לאבות דומיננטיים, שהתגייסו לצבא חרף מגבלות בריאות ובעיות נפשיות, בעקבות לחץ כבד במיוחד שהפעילו עליהם האבות. אחד מהם, ב', מקיבוץ בעמק, התגייס בקיץ 1963 למרות שוועדה רפואית צבאית פטרה אותו מחובת השירות. הוא עמד לסיים קורס מקצועי כמכונאי בחיל האוויר, וירה בעצמו בינואר 1964 בעת שעמד לבדו בעמדת שמירה. ב' לא השאיר מכתב, וגם הוריו דבקו באמונה שהייתה זאת תאונה. אבל חבריו שהכירו את נטייתו לדיכאון ולמצבי רוח קיצוניים, יודעים את האמת ונושאים אתם עדיין רגשי אשם כבדים על שלא עשו די כדי להצילו.

נ', מתאבד נוסף, מקיבוץ בצפון הארץ, שאף לשרת בחיל קרבי, בהשפעת לחצו הכבד של אביו, דמות מרכזית בתנועתו ומלוחמי גטו ורשה. רשויות הצבא סירבו לגייס את נ' שהיה נער חריף ודעתן אך סבל מבעיות נפשיות. אחות הקיבוץ המודאגת דיווחה על קשייו לצה"ל. האב הפעיל את קשריו עם ראשי תנועתו כדי שילחצו על צה"ל לגייס את הבן. נ' אכן גויס, אך שובץ לתפקיד זוטר ומתסכל בחיל האוויר. הוא ירה בעצמו בעת שמירת לילה באפריל 1971. התקשה, כנראה, 'לשאת את החרפה'. הוריו האשימו את אחות הקיבוץ שבדווחה לרשויות הצבא על קשייו היא סיכלה את חלומו של הבן להתגייס ליחידה קרבית. גם הם טענו שבנם נקטל בתאונה. ראשי התנועה לחצו על רשויות הצבא לכתוב על המצבה של נ' שהוא נהרג בתאונה, ולוותר על הנוסח המתוכנן 'נפל בעת מילוי תפקידו'. זה הנוסח המכובס השמור בצה"ל למתאבדים.

בתנועה הקיבוצית נודעו שתי התאבדויות של בני מנהיגים. חיים יערי, בן הזקונים של מנהיג 'השומר הצעיר', מאיר יערי מקיבוץ מרחביה, התאבד במארס 1964 בהיותו 22. אפשר לראותו כמעין אב טיפוס אידאלי של חניך תנועת נוער חלוצית. הוא היה כריזמטי, יפה תואר, מדריך בתנועה, ניגן בצ'לו, קצין מצטיין בצנחנים. במכתב פרידה שהשאיר הוא כתב: '...יש לי הרגשה שמהמקום אליו נדחפתי על ידי החיים אינו רק כזה שאיני מוכן להיות בו, אלא גם כזה שאיני יכול להיחלץ ממנו. מצד אחד - המשק, התנועה, המפלגה, האידיאלים - הם אינם נראים לי בלתי צודקים, אלא מיושנים, חסרי אונים, שרויים בנסיגה מתמדת. החברה הסוציאליסטית שלנו הסתאבה, או יותר נכון לקתה בהסתיידות עורקים חסרת תקנה. אני עצמי חונכתי על כל זאת. אינני יכול להסתגל ולהאמין במשהו אחר - ואינני יכול להמשיך בזאת'.

כשנה לפני חיים יערי, בינואר 1963, התאבד בירייה יונתן, בנם בן ה־24 של ציפורה וישראל גלילי מנען. רבים מצאו קווי דמיון באישיותם של בני יערי וגלילי וברקע להתאבדותם. שניהם היו רגישים, אינטליגנטיים, בעלי נטיות אמנותיות, מדריכים כריזמטיים בתנועה, קצינים מצטיינים בצבא. שניהם היו מצפוניים, פרפקציוניסטים, ומתאמצים באורח כפייתי להוכיח את עצמם כבעלי ישות עצמאית ולא רק 'בנים של'. יונתן לא השאיר מכתב. דברי ההספד עליו שנשא יוסקה רבינוביץ מנען, מבכירי המחנכים ב'קיבוץ המאוחד', ביטאו את אווירת התקופה: [...] מלבר נראה היה מתון, שקול. אבל בפנים - בערה בו הלהבה. ללא הרף, ללא דמי. במתח חייו נפל יונתן. במאמץ החתירה להגשים את אידיאל החיים שלנו, המלא, הכולל, רב האנפין. להגשימו בעולמו של היחיד'.

מעשה ההתאבדות של אורי אילן מגן שמואל התקבע בזיכרון הקולקטיבי כמיתוס ישראלי. אילן בן העשרים התאבד בשביו בכלא הסורי, כדי להימנע מעינויים שיאלצו אותו להסגיר סוד צבאי.

בפתק שנמצא על גופו הוא כתב: 'לא בגדתי, התאבדתי'. משה דיין, הרמטכ"ל דאז, ציטט בדברי ההספד שלו את שתי המילים הראשונות בלבד. המילותיים 'לא בגדתי' הן שהפכו את אורי אילן למיתוס, התגלמות ההקרבה האישית. רוב חבריו מוכי הצער של אורי אילן לא הופתעו מהתאבדותו. בקיבוצו הכירו אותו כצעיר המחזיק בעמדות קיצוניות, רואה את העולם בשחור־לבן.

חבריו של אילן כבר לא מסתירים היום את השערתם שהתאבדותו נגרמה גם בגלל החשש מ'מה יגידו?' אם יישבר ויחשוף סודות. לא רק 'מה יגידו?' בצבא, אלא גם הוריו והחברים בגן שמואל ובתנועה. חבריו מספרים ששבועיים לפני נפילתו בשבי, הוא צפה, יחד אתם, בעת חופשתו, בסרט 'סטלג 17' המתאר עינויים קשים שעברו חיילי 'בנות הברית' בשבי הגרמני. ואז אורי אילן אמר לחברים: 'אם חייל נופל בשבי ויש חשש שהוא יישבר ויגלה סודות צבאיים, עליו להתאבד'. חברתו ובת קבוצתו, מיכל לנס, טוענת כי 'אורי לא היה יכול לנהוג אחרת. הוא עם הדבקות שלו במטרה ועם האמונה שלו שאי־אפשר לזייף [...] לא יסגיר את החברים שלו ואת הסודות של הצבא ששלח אותו'.

אילן הושפע מאוד מאמו, פייגה אילנית, שכיהנה כחברת כנסת של מפ"ם ונודעה בעמדותיה השמאליות. האם סיפרה רק בשנים האחרונות לחייה, שבכירים בהנהגה הסובייטית הציעו לה, בזכות מעמדה כח"כית וכפעילה מרכזית בחוגי השמאל בארץ ובעולם, להפעיל את קשריהם עם ראשי השלטון בדמשק כדי לסייע בשחרור בנה. היא השיבה להם: 'או שישחררו את כולם, או שלא ישחררו אף אחד'. בימי שביו של בנה היא טענה: 'להורים אסור להתערב בשיקוליהם של מקבלי ההחלטות'. דבריה אלה מתקשרים למה שסיפר פנחס לבון, שר הביטחון דאז. כאשר הוא הודיע לאילנית על התאבדות בנה, שאלתה הראשונה הייתה: '"האם הוא היה בסדר?" והיא חזרה ומילמלה, המומה: "מדוע עשה זאת?...אולי בגלל זה שלא התנהג בסדר"'. וכדברי לבון: 'האם יכול מישהו לנתח את הפסיכולוגיה של אם בישראל, שבנה מת בתנאים טרגיים כאלה, והמחשבה הראשונה שלה מופנית קודם כל לחשש לכבודו האישי'.

בערוב ימיה אילנית הביעה מעין חרטה. היא הודתה ביכולתה לעשות יותר למען הצלת בנה.

בסיפור של עמוס עוז 'דרך הרוח', שהופיע ב־1965, 'מהדהדות' אותן דמויות של אבות, אנשי תנועה נחשבים ודומיננטיים, נוקשים וקנאים, שתובענותם הטוטלית המופנית אל בנם עלולה להוליכו עד לאבדון. בסיפור גדעון, נער רך, חולמני ופיוטי, מתגייס לצנחנים כדי לרצות את אביו. האב, שמשון שינבוים הוא סגפן קשוח, מהאידאולוגים המובהקים של הקיבוץ והתנועה. במפגן צניחה של יחידתו מעל לקיבוצו, גדעון פותח גם את המצנח הרזרבי, כדי שכולם יבחינו בו בתוך להק הצונחים. אבל המצנח מסתבך בכבלי החשמל, ניסיונות החילוץ נכשלים. ובמהלכם האב גוער מלמטה בנער המפרפר על סף מותו: 'חדל לייל, אמרו לך להשתמש בפגיון ולחתוך את הרצועות', 'פחדן, אתה פחדן מטורף', 'פינוקיו, אתה סמרטוט, סמרטוט!'.

ההתאבדות הספרותית של חייל קיבוצניק הנודעת מכולן, מופיעה בספרו של יהושע קנז 'התגנבות יחידים'. הרומן רחב היריעה הופיע ב־1986. החברה הישראלית של שנות החמישים מתוארת בו מנקודת מבטה של קבוצת טירונים 'כף־למדים' (בעלי כושר לקוי) בבה"ד 4 המייצגת בהרכבה את רוב שכבות החברה. אלון, הקיבוצניק, מתאבד בירייה כתום הטירונות, בעקבות שיבוצו לחיל שנחשב אז בין הקיבוצניקים לנחות ובזוי במיוחד: המשטרה הצבאית.

עמוס עוז הגדיר את ספרו של קנז כ'סיפור חניכה קולקטיבי של בניה הפגומים והדחויים של ספרטה, הכף־למדים. אלה שהצבא רואה בהם בררה'.

עוז וקנז המחישו ביצירותיהם את אווירת התקופה, את התובענות והספרטניות שהגבירו לעתים נטיות אובדניות של צעירים.

 

חבצלת

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/

הוספת תגובה חדשה