דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

"ויטקה לא ידעה פחד, ובגבורתה הרבה, תוך סיכון עצמי רב, הצילה יהודים רבים ממוות"

יונת רוטביין-מרלא, מקיבוץ עין החורש, חברת צוות במכון "מורשת", מספרת על חברת קיבוצה, ויטקה קובנר-קמפנר: "לוחמת אמיצה שפוצצה לבדה רכבת גרמנית עוד בתקופת הגטו. בחרה להפר פקודה מפורשת של מִפקדת הפרטיזנים ביער שלא להביא יהודים ליער, ועל דעתה הביאה ליער קבוצה של 60 יהודים"
"ויטקה לא ידעה פחד, ובגבורתה הרבה, תוך סיכון עצמי רב, הצילה יהודים רבים ממוות"
ויתקה קובנר. תמונה מתוך ארכיון השומר הצעיר/מכון "מורשת"

הנושא שאותו אני מבקשת להאיר בזרקור השנה הוא פעילותם של אותם יהודים ויהודיות רבים אשר עסקו בהצלת יהודים אחרים בתקופת המלחמה. גבורתם של אלה אשר ידעו שסכנה ממשית נשקפת לחייהם, אך בחרו להמשיך ולהסתכן בהצלת יהודים ולהביאם למקומות מסתור, לספק להם תעודות, להעבירם מעבר לגבול ועוד עלילות מופלאות ומרתקות אשר כל אחת מהן יכולה ללמד אותנו על הדילמות שעמדו בפני גיבורים אלה ועל הבחירות האישיות שנעשות במצבים הקשים ביותר והמסוכנים ביותר. רבים מאלה שהצילו יהודים אחרים שילמו על כך בחייהם וראוי שנכיר ונזכיר את סיפורם.

בחרתי להביא את סיפורה של חברת קיבוצנו ויטקה קמפנר קובנר, שבחרה להפר פקודה מפורשת של מִפקדת הפרטיזנים ביער שלא להביא יהודים ליער, ועל דעתה הביאה ליער קבוצה של 60 יהודים.

ויטקה נולדה בשנת 1920 בקליש שבפולין, ובתחילת המלחמה היא מגיעה לוילנה שבליטא שבאותה תקופה היא ארץ עצמאית והיה סיכוי לעלות משם לארץ ישראל. בוילנה היא פוגשת את רוז'קה קורצ'אק מרלא ואת אבא קובנר ומאז הם פעלו יחד בגטו, במחתרת בגטו ובפרטיזנים. שלושתם יוצאים מגטו וילנה עם חברי מחתרת אפ.פה.או ליערות רודניקי המרוחקים מווילנה כ-40 קילומטרים, וביערות אלה מקים אבא קובנר את הבסיס ליחידות פרטיזניות יהודיות אוטונומיות. על כך כתבה רוז'קה: "אנחנו יהודים, הפיקוד שלנו יהודי, שפת הדיבור יהודית, פקודות היום שלנו ניתנות ביידיש. יש לנו תפקידים מיוחדים, כיהודים, פה ביער הזה, מפני שאנחנו גם פרטיזנים וגם יהודים."(רוז'קה לחימתה, הגותה, דמותה עמ' 39). התפקיד המיוחד שלהם כיהודים היה לדאוג ליהודים אחרים שחיו ביער ולא היו פרטיזנים, וגם לנסות ולהביא יהודים נוספים ליער ובכך להציל את חייהם.

ויטקה מתמנה על ידי אבא קובנר, להיות מפקדת הסיור של יחידת הפרטיזנים. בספר שיצא לאחר מותה של ויטקה "(ויטקה לוחמת לחיים עמוד 41) ויטקה מספרת: "הייתי מפקדת הסיירת, מעורבת בפעילות יומיומית. בסיירת היו חמישה-שישה איש. תפקידנו היה לאסוף מידע בתוך היער, לבצע פעולות בעיר ולשמור על קשר עם המחתרת. הרבה קשריות, כמו זלדה (זלדה טרגר ניסלביץ' שהייתה שייכת לקבוצה וגם היא הביאה יהודים ליער.)הלכו העירה. זלדה הלכה לעיר כ-20 פעם, לביצוע משימות שונות, כמו להפיץ כרוזים שנכתבו ביער והועברו למחתרת הליטאית, להביא יהודים נוספים ליער וכן להביא לנו תרופות".

ויטקה ממשיכה ומספרת כי ההליכה העירה הייתה בכל פעם מבצע שהיה כרוך בסכנת חיים ממשית ומוחשית פן יכירו שאת יהודייה, או פרטיזנית, ויאסרו אותך... ויטקה גם היא נתפסה פעם אחת והצליחה להינצל בגלל תושייתה. (על כך בפעם אחרת).

אחת הפעולות שויטקה יצאה אליה היא פיצוץ תחנות של טרנספורמטורים בעיר וילנה. בדרך לעיר היא נשאה את המוקשים עליה, וכאשר הם הגיעו לעיר הם הצמידו את המוקשים המגנטים לטרנספורמטורים. באותו לילה וילנה הייתה בעלטה. בדרך חזרה הם מוציאים כ-60 יהודים מקיליס –"מחנה קטן שבו רוכזו יהודים והתקינו פרוות לגרמנים. ויטקה הולכת עם היהודים האלה בדרך המסוכנת ליער, ובדרך היא מקבלת הודעה שיש פקודה האומרת שאסור יותר להביא יהודים ליער. ויטקה מחליטה להביא את הקבוצה ליער, למרות שהיא יודעת שיכולים להוציא אותה להורג על כך שהפרה פקודה. "אני החלטתי להפר פקודה מאשר לשלוח את היהודים חזרה." (עמוד 43)

בדבריה אומרת ויטקה: "חשוב לי לציין זאת, כי לא היינו אדונים ביער שלנו, אלא גדוד יהודי יחידי. קיימת איזו אגדה, שניתן להציל יהודים, ואנחנו נאלצנו להכריע בדילמה: האם להילחם או להציל יהודים".

ויטקה אכן לא ידעה פחד מהו והייתה יותר אמיצה מהרבה הרבה גברים. נזכיר עוד סיפור על כך שיום אחד פרטיזנים ליטאים אנטישמים התקיפו אותה ועוד שני בחורים פרטיזנים יהודים, ולקחו להם את הנשק. ויטקה, מבלי להתבלבל, לקחה את הסוס נסעה למפקדה ותבעה שיחזירו לה את הנשק וכך היה.

זהו סיפורה של חברת קיבוצנו ויטקה זיכרונה לברכה, אשר לא היססה לסכן את עצמה למען הסיכוי להציל יהודים ממוות ודאי למרות הסיכון הרב שבמעשה זה, לוחמת אמיצה שפוצצה לבדה רכבת גרמנית עוד בתקופת הגטו, היהודייה הראשונה שעשתה זאת. לאחר היציאה מהגטו ליערות ניווטה ויטקה לוחמים פרטיזנים ביערות רודניקי לפעולות קרביות, וכל שעשתה היה בצו מצפונה ועל פי ערכיה המוסריים והערכיים.

ויטקה עלתה לארץ בשנת 1946 באוניית המעפילים "ביריה", הקימה את ביתה בקיבוץ עין החורש, ביחד עם בן זוגה – אבא קובנר. לזוג נולדו שני ילדים – שלומית ומיכאל. היא נפטרה בשנת 2012, ונקברה בבית הקברות בקיבוצה לצד בן זוגה.

 

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Image CAPTCHA
Enter the characters shown in the image.