דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

ההורות כנכס חינוכי בקהילה – סדר חברתי חדש

מאמר של נועה צור, מנהלת הגן הקיבוצי בתנועה הקיבוצית - הנהלות הקהילה וצוותי החינוך עוסקים רבות בשאלה מה הוא המקום הרצוי ונכון עבור ההורים במרחב החינוכי קהילתי. ועל אף קיומם של מחקרים המדגישים את ההורות כציר מרכזי בהתפתחותו התקינה של הילד, הורים רבים עדיין חשים מצוקה לנוכח שיפוטיות מערכת החינוך
ההורות כנכס חינוכי בקהילה – סדר חברתי חדש

רבות נכתב על מערכות היחסים המורכבות ומאזן הכוחות בין צוותי החינוך להורים. הצורך לשינוי תפיסתי ומעשי ברור ומובן, ועם זאת מורכב ליישמו. הנהלות הקהילה וצוותי החינוך עוסקים רבות בשאלה מה הוא המקום הרצוי ונכון עבור ההורים במרחב החינוכי קהילתי? בכדי להבין טוב יותר את הקונפליקט המובנה היום מתבקשת פסקה מקדימה, המסבירה את התנהלות מערכות החינוך והגישות החברתיות שהיו מקובלות בראשית המדינה והקיבוצים. חשוב לזכור שבאותם ימים אחת ממטרות הממשלה הייתה להטמיע תרבות וזהות ישראלית בקרב העולים מהמדינות השונות, ולשם כך נכתבה מדיניות "כור ההיתּוך". כתוצאה מיישום מדיניות זו הורים רבים "מסרו" את זכותם לחנך את ילדם, ואת מקומם תפסה מערכת החינוך שפעלה בשם המדינה. הנתק שנוצר בין ההורים לילדים, ובין ההורים למערכות החינוך, יצר פער תפיסתי ותחושה קשה של חוסר התמצאות עד כדי ערעור מעמדם כהורים לילדיהם ומול מערכות החינוך (סוצקבר – כהן 2002). בסוף שנות ה- 70 התכנסה קבוצת חוקרים ברשות מנכ"ל משרד החינוך דאז אלעד פלד לבחון את הסוגייה לעומק. הדוח שנמסר לשר החינוך היה גדוש ביקורת חריפה על הדרתם של ההורים ממעורבות בנעשה במערכות החינוך. המלצות הועדה היו להדק את הקשר בין ההורים למוסדות החינוכיים ולאפשר להורים להשפיע על פעולותיה.

כילדה שהתחנכה בקיבוץ השיתופי, תפיסה זו הייתה נחלת הכלל. המטפלת הייתה אמונה על הטיפול בי ובשאר הילדים במהלך היום כולו. את ההורים ואחיותיי פגשתי למספר מצומצם של שעות אחר הצהריים. כשהייתי אולי בת 7, לקחה אותי המטפלת למקלחת המשותפת של הבנות, הוציאה זוג מספריים של ספרית, ובלי יותר מדי מילים סיפרה את שערי הארוך לתספורת קצוצה שאז נתפסה בעיניי כתספורת של בנים. נכון, היו לי כינים בשיער, כמו לכולם באותה תקופה, וכנראה שהמטפלת מאסה בטיפול הקונבנציונלי הכושל של נפט וחומץ. עד היום אני זוכרת את הבכי ותחושת ההשפלה הקשה. שנים מאוחר יותר, כששאלתי את הורי היכן הם היו באותה סיטואציה, למה לא התערבו או נלחמו עבור אותה ילדה קטנה, התשובה שקיבלתי מסכמת באופן מדויק בעייני את מעמד ההורים אז: "לא קיבלנו שום החלטה לגבי הטיפול בכם, מבחינתנו מה שהמטפלת חשבה לנכון, היה הדבר הנכון לעשות". תקופה זו אופיינה בכך שהורים היו מודרים כמעט לחלוטין ממערכת החינוך. וכפי שניתן להבין מהסיפור האישי שלי, ההורים סמכו לחלוטין על מערכת החינוך שתלמד ותעצב את התנהגות הילדים.

רק בשנות השבעים החל קשר מסוים אך עדין ממודר בין המערכת המשפחתית למערכת החינוכית (כצנלסון 2014).

מאז ועד היום מים רבים זרמו בנהר וחל שינוי תפיסתי מהותי בחינוך המערכתי האוטוקרטי. היום החינוך מתבסס הרבה יותר על המשאב ההורי מתוך הבנה שזהו נכס שלא ניתן להחליפו באחר (סוצקבר – כהן 2002). מחקרים רבים שנעשו ציינו את הקשר החיובי המובהק בין מעורבות הורים במערכת החינוך לבין הישגי הילדים והתנהגותם (פישר, 2010). מעורבות הורית בין היתר מתייחסת להדדיות, לטיב שיתופי הפעולה ומערכת היחסים בין השותפים.

על אף קיומם של מחקרים המדגישים את ההורות כציר מרכזי בהתפתחותו התקינה של הילד, הורים רבים עדיין חשים מצוקה לנוכח שיפוטיות מערכת החינוך. הם מתמודדים עם חלקיות ההכרה של המערכת בצורך ההורי, הבסיסי, להשפיע באופן ישיר על חינוך ילדם. מערכת חינוך, אשר רואה את ההורים כשותפים רצויים, טבעיים וחשובים לתהליך החינוכי, מציבה את השותפות כערך בלתי נפרד מאורחות החיים, השגרות הפדגוגיות, החברתיות ורגשיות. מיסוד הקשר בתוכנית השנתית ומבנים ארגוניים יאפשרו להורים לחוש חלק מהעשייה החינוכית במסגרת בה מתחנך ילדם. הם יוכלו להיות חלק משפיע, מעורב ושותף, מבלי לפגוע באוטונומיית אנשי החינוך, במרחב התפקודי שלהם ובשיקולי הדעת המקצועיים.

צוותי חינוך לא פעם חשים מאוימים ומעדיפים שההורה יהיה צופה פסיבי, ובלתי מתערב בעשייה החינוכית מעבר למינימום ההכרחי (כצנלסון 2014). אחת הבעיות שיוצרות את המתח התמידי בין הורים למסגרת החינוכית היא התייחסות ההורים למחנכות כאל ספקות שירות בלבד. כאשר "השירות" שניתן אינו  לשביעות רצון ההורים, הם מביעים ביקורת ואף תוקפנות. סוגיה נוספת ומדאיגה קשורה לתפיסת ההורים את המחנכות כ"שמרטפיות" שצריכות להעסיק את הילדים. סוגיות אלו מבטאות חוסר אמון של ההורים במסגרת החינוכית. כאשר אין שקיפות ואמון הדדי בין ההורים לצוותי החינוך, תחושות אשמה מעוררות ניכור, לוחמנות או התגוננות. שותפות מיטבית נוצרת כאשר ניתן מענה רגיש, דיאלוגי, בגובה העיניים ועקבי. תקשורת מותאמת כזו מאפשרת לצוות חינוכי לפעול באופן אוטונומי, לקבל החלטות מקצועיות ולחוש מוגן ומכובד, ובה בעת, מאפשר להורים לחוש רצויים, חשובים ומעורבים בתהליך החינוכי של ילדם (2018 מינהל פדגוגי בשירות הפסיכולוגי).

המגוון התרבותי במדינה גדול. להורים משאבים שונים ומוטיבציות מגוונות המפעילות אותם בהתאם לתפיסתם את תפקידם ההורי. הם פועלים מתוך הידע שיש להם על הורות, על עצמם, על ילדם, והמציאות המשתנה. זמנים אלה מחייבים יצירת עוגנים משותפים וסדר חברתי/ הורי חדש (כצנלסון 2014).

לֹא מִן הנמנע שבחינה מחודשת של סדר זה תחשוף את מערכת החינוך לדיאלוג כנה של השותפים עם עצמם, כהורים וכאנשי חינוך, על מהותה העל זמנית של ההורות, ועל פניה המורכבות במציאות של ימינו, לצד ההפנמה כי אין תחליף להורים כפי שאין תחליף לצוותי החינוך בקהילה.

אחד העקרונות המשמשים תשתית לסדר החדש הוא "עקרון ההעצמה ההדדית" המאפשר למידה, צמיחה והתפתחות. חשוב שתהיינה מטרות משותפות מבוססות ערכים בסיסיים, ושמירה על שיח מבוסס עקרונות דמוקרטים, כבוד, וכמובן השפעה הדדית על תהליכים וקבלת החלטות (סוצקבר – כהן 2002). מערכת יחסים מסוג זה תצור ותחזק הון חברתי הדרוש בימינו בכדי לחיות בקהילה חסונה והוגנת, המאפשרת להורים ומחנכים תפקיד ומקום. בנוסף על כך היא תתרום לתחושת השייכות של ההורים לקהילה החינוכית, תייצר עבורם משמעות, תבסס את איכות הורותם (סוצקבר – כהן 2002) תוך כדי חיזוק הזהות והתפקוד ההורי.

אם ברור לכולם מה צריך להיות טיב הקשר, למה הנושא כל כך מורכב ונמצא תדיר על סדר היום הציבורי תחת הכותרת "הם ואנחנו" או "או יחסינו לאן"? עומס רגשי ופיזי, מתחים יום יומיים וסתירות פנימיות מעמידים את ההורות לא פעם בצומת של מסרים כפולים ותפיסות מנוגדות. מעבר לקושי אובייקטיבי של כל זוג צעיר לשרוד בתחילת דרכו, ההורות מאופיינת בכך שהיא התפקיד הרגשי ביותר, בוודאי במדינה כמדינת ישראל, המושפעת ממציאות ביטחונית וכלכלית (סוצקבר – כהן 2002). לצד מתח טבעי, שקיים בין הורה שדואג ורוצה את הטוב ביותר עבור ילדו לבין צוות חינוכי אצלו הוא מפקיד את היקר לו מכול, ולצד קושי הורי אובייקטיבי, אנשי חינוך רבים מתלוננים על העדר תמיכה. הם טוענים לחוסר בהדרכה וליווי הן ברמה האישית והמערכתית והן ברמת הידע, שיאפשרו להם ליצור ולחזק את הקשר עם ההורים. תחושה זו משפיעה על מסוגלות אישית ומקצועית של אנשי חינוך, וכמובן משפיעה באופן ישיר על תפיסת האחריות שיש למערכת במתן תמיכה הנחוצה להורים (Hoover Dempsey et al., 2009).

בקהילה שבה קיימת הנהלה חזקה ומשמעותית היא סוחפת אחריה את הצוותים החינוכיים. הצוותים החינוכיים ישפיעו וייטיבו עם הילדים, ומערכת החינוך כולה תגייס את ההורים למען מטרות משותפות. רק מתוך התכווננות משותפת, יתחיל שינוי חיובי בתקציבים המאפשרים תקני כוח אדם גדולים יותר, בהתאמת המבנים למציאות היום, בהכשרת הצוותים וההורים וכמובן בהתוויית הפדגוגיה הייחודית למקום . זהו היסוד הבסיסי שיעניק משמעות לכולם כפרטים וכקהילה דינאמית, שתצלח את חוסר הוודאות מול אתגרי העתיד. אף אדם אינו צריך להרגיש בודד במערכה, כולם צריכים להרגיש שיש להם מה לתרום ועל מי להישען.

מתוך אותה פרספקטיבה התפתחותית – אקולוגית של ברונפנברנר, המכירה בכך שהתפתחות הילד מושפעת מאיכות יחסי הגומלין בין הנתונים הביולוגים האישיותיים לבין הסביבה הפיזית בה הוא גדל (רוזנטל, גת, צור 2009) כל קהילה מחויבת לפעול לטובת הילד על כלל מעגלי החיים הסובבים אותו.

היוזמה והאחריות על יצירת קשרי השותפות מוטלות על הנהלת הקהילה עם מנהלת מערכת החינוך. עליהם להוביל את צוותי החינוך לפעול בשיתוף עם ההורים, בפתיחות, כבוד ואמון בקשר. ילדים, אשר זוכים ללמוד ולגדול בתוך שתי מערכות (משפחתית וחינוכית), הפועלות כמערכת אחת, מצויות בהידברות ונוהגות זו כלפי זו בפתיחות ובכבוד, מרוויחים חוויה התפתחותית אינטגרטיבית, וצופים הלכה למעשה במודל מיטבי של שותפות וקשר. חוויה זו משמשת בהווה דוגמא לחיי קהילה מיטיבים עבור הילדים, ותהווה בעתיד נכס לקהילה כולה.
 

ביבליוגרפיה:

ברנט א, (2016) זהות הורית,  פסיכואקטואליה

https://psychology.org.il/StaticContent/magazine0716/files/assets/basic-html/page-54.html

אלקינד ד, 2002, בית הספר והמשפחה בעולם הפוסט – מודרני, מתוך חברה מינהל ונוער מאגר מאמרים.

http://www.hadarmorim.co.il/article.asp?id=4529#

סוצקבר – כהן ר, 15 הערות על הורות ישראלית (2002) ההסתדרות המורים

https://www.itu.org.il/?CategoryID=504&ArticleID=1235

"בפסיכואקטואליה" - גליון אוקטובר 2014 קשר בין הורים ומערכת החינוך של ילדיהם /עדנה כצנלסון

https://www.psychology.org.il

פישר, י' (2010). אפשר גם אחרת: סיפורי הצלחה של שותפויות הורים בבית הספר. תל-אביב: מכון מופת.

Whitaker, Manya & Hoover-Dempsey, Kathleen. (2013). School Influences on Parents' Role Beliefs. The Elementary School Journal. 114. 73-99. 10.1086/671061.

יחסים, קשר ושותפות חינוכית בין צוותי החינוך לבין הורי התלמידים (2018) מדינת ישראל משרד החינוך, המינהל הפדגוגי אגף בכיר - השרות הפסיכולוגי ייעוצי. https://meyda.education.gov.il/files/shefi/horim/Mismach_Mediniut_2019.pdf

רוזנטל מ, גת ל, צור ח (2009) לא נולדים אלימים, החיים הרגשיים והחברתיים של ילדים קטנים. הוצאת הקיבוץ המאוחד

הוספת תגובה חדשה