בול פגיעה על יד, בנע ונד / אורי בית אור [גבים]

היה זה בימים ש"מדויק" היה זה גם "על הקשקש".

לא, אין הכוונה לשמפו או לנוזל שטוב לא רק לראשים אלא גם לזרועות. ואין הכוונה לאותו גלד עור קטן ודקיק שנושר משערנו ואנשים נרתעים מפניו, כפי שלימדה פרסומת אלרגית אחת. הכוונה היא לאיברו הכי קטן של בול. בול, מטבע בריאתו, רב קשקש הוא, וכמו ארבעים רגל, יש מספר קשקשים שנקבע לו מטבע בריאותו. חסר אחד - והוא פסול לבוא בין הבולים. יותר אחד, והוא נכנס אל הבין הנדירים. וכמה בדיוק. איני יודע, אבל היו מי שהרכיבו לעינם מונוקל אימתני ובחשו בדקו קבעו שזה כשר וזה טמא. כל כך ככה היה, שכל בול היה יקר ומקודש ונהוג היה לנשק את אחוריו. גם זו דרך לקדש שם ברבים. היה זה בימים שכל בול פגיעה בין אם נגד או בעד, בול מגיע אל היעד. יודעי דבר אומרים שזו מורשת עוד מימים של "השומר": "בול פגיעה", משמע פגיעה בבול ממאה מטר. בול! וככה זה גם המכתב עם בול, כפי שתיווכחו. אולי גם תחייכו.

בין בולים שבבילבוליי, היו כמה יוצאי דופן: היו להם שלוש צלעות בלבד. השתרבבה שגיאה לתוכם, היה בול שנולד ללא קשקשים. היו בולים מעבר לים שמעבר לים, שהתחמקו מחותמות ששם. היה מכתב עם בול שנשלח אלינו משווייץ, אשר שרד את התרסקות מטוס ה-סוויס-איר, נאסף עלידי השוויצרים ונשלח בצמר גפן הישר אלינו. ועוד אחד היה. מכתב עם בול ועם סיפור. מרוסיה בא, מברה"מ. זאת עדות לא ידועה. מיהי העדות? אני. וכך היה –

בתחילת שנות ה-60 העזו אמי ואחיה לנסוע לברה"מ ולבקר את משפחתם שם. מסע מרגש וקצת דרמטי. בהיותם במוסקבה הבירה כתבה אמי מכתב לבנה הבכור שבקיבוץ והוא אורי בית אור. סיפרה בהתרגשות את שחוותה. כתבה בכתיב פשוטו כמשמעו ובאותיות עבריות עם נטייה קירילית. כשליקקה את שפת המעטפה, רעדו שפתותיה. ראה דודי, לקח ממנה את המעטפה:

- אני אכתוב את הכתובת. את בטח תתרגשי, תשכחי פרט - והמכתב יאבד - אמר ובקור רוח מוסקבאי כתב באותיות גדולות: "אורי בית אור, ישראל". וכך, אל כתובת זו נשלח המכתב.

לישראל הוא הגיע. זאת, למרות שאז, היחסים עם ברה"מ היו די-מתוחים. ובארץ? יום אחד, כחצי שנה אחרי שתיירינו שבו ארצה, הגיע אלי המכתב. חסרה בו כתובתי "קיבוץ גבים ד.נ. חוף אשקלון". בהתרגשותו, שכח דודי פרט זוטא זה, למרות שהיה גאה שאני קיבוצניק בנגב המתפרחח.

דואר ישראל התייחס בקפדנות למשימה. המכתב הועבר למחלקת האורות שם. הם איתרו רחובות בערים ושיגרו לשם את הפתשגן. המכתב ביקר ברחוב סגי-נאור, ברחוב אורים ותומים, ב-חג האורים, בני-האור, בית אורון, ב-אור זרוע, ב-ויהי אור, בשכונת דברים באור ועוד. מכולם שב המכתב לדואר והוא מעוטר באינספור "אין נמען, לא כאן, מאין ולאן". הצבי ישראל לא התייאש. המכתה הועבר לאגף היישובים הכפריים. שלחו את המכתב לבארותיים. לא נמצא דורש. בבארותיים לא היה דוור, הושב ריקם ונשלח לאיילת השחר. לו היה קיים אז, היו שולחים אותו גם לכוכב יאיר. כשלא הועיל, הפנו את המכתב לשירות החשאי של בולאות. בדק אם כתוב משהו על הקשקש - ולאחר מחקר מעמיק, שלחוהו לנווה-אור. היה שם מי שהיינו יחד בצבא. כתב על המעטפה שזה שם של איש ולא ישוב. שירות ה-בול- פגיעה זכר רק שזה קשור באור. כתב לקיבוץ אור הנר שבשערים שברחבי הנגב. יש שם חברים. כמה מהם שלי. אחד מהם אמר לדוור המקומי ש"מה פתאום, אורי בית אור זה בגבים". כתב כתובת והשיב לדואר. זה נע ונד למקומנו באוטו האדום והמכתב הושם בתאנו, לא לפני שהתא התבונן בכתוב שעל- ובתמיהה בלע אותו אל תוככו.

הגיע המכתב ליעדו. קראנו את המכתב שריתק פחות. העיקר הייתה המעטפה.

המכתב לא שב לדואר - והמוני עובדיו חגגו. לנשף הפיסגה שלכבוד "הגיע ליעדו", הוזמנתי ואולי גם נכדי שבינתיים צאצאו. באתי לשמחה. קבלוני בצהלה. בייחוד שמח לקראתי הראש החשאי של שירות הבולים: "היי, אהלן אורי ליכטהויז, איך לא העליתי בדעתי שזה אתה" קרא בחדווה. מסתבר שזה חבר מכתה א' ועד בכלל גם בתיכון. כשהלכנו אל הנח"ל ואל הצנחנים, פנה הוא אל הזוהר - אל שירות בדואר, עם הבטחה למשרה בכירה ותואר.

שמחנו. יש אנשים בארץ שהם גם חברים ודורשי טוב. גאוה גאינו שאנשינו דבקים במשימה, מקפידים על הפרטים והכללים. בעיקר התגאינו בחברנו צבי ישראל. גם היום, במלחמה וברגיעה, בדואר הכל בול-פגיעה. ככה זה. כשמקפידים על קשקשים, המכתבים יוצאים ונכנסים שמחים, ששים. כעת אנחנו יודעים: בורא האור ימצא גם את בית אור. טוב לו לאדם ששמותיו הולכים לו לפניו, שישמח: שמו לנצח לא יימח.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

בתמיכת חטיבת ההיסטוריה של השומר הצעיר מקבוצת חבצלת

קישור לאתר הסיפורים הקודם: http://old-www.kibbutz.org.il/sipurim/