"אנחנו, חברי התנועה הקיבוצית, אנחנו מגש הכסף, עליו כתב נתן אלתרמן. אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים"

ביום שלישי נערך באנדרטת הקיבוצים טקס האזכרה השנתי ל-3,067 בני ובנות התנועות הקיבוציות שנפלו בעת שירותם הצבאי ובפעולות האיבה.
בטקס בו השתתפו משפחות שכולות ומאות מתנדבי שנת שירות קראה את היזכור יעל שור (קבוצת שילר), אמו של יוני, שנרצח בפיגוע טרור בטורקיה ושמו נוסף השנה ללוח הזכרון באנדרטה.
בשם המשפחות השכולות דיברה חניק מרשק (גבעת השלושה) אחותו של אלדד קרוק (שפיים) שנפל במלחמת ששת הימים.
"50 שנה חלפו מאז מלחמת ששת הימים. המון אנשים איבדו המון אנשים מאז שאנחנו איבדנו את אלדד אחי. רחל שפירא בשירה "מה אברך", שנכתב לזכרו של אחי אלדד- מתריסה וזועקת: "הנער הזה עכשיו הוא מלאך, לא עוד יברכוהו, לא עוד יבורך. אלוהים אלוהים אלוהים אלוהים- לו אך ברכת לו חיים".  ומאז עדיין כל כך הרבה אימהות ואבות זועקים מדמי ליבם את אובדנם, ואני שואלת עד מתי? ואיכה אנו באים? ואמי עשרות שנים זועקת מכאב וגעגועים, בפתקים מוחבאים במגירה: קדרות יורדת עלי ומעבירה בי צמרמורת, כאשר ניצבת אני מהורהרת מול אבן המכאוב, ולבי רועד והשיש הזה נאנח. ועד יום מותה מתייסרת מאותו חלום בו הקריבה את אחי אלדד אל מול המלאך, שביקש ממנה לבחור בנעל הגדולה או בנעל הקטנה. והיא בחרה בקטנה והקריבה אותך כשה לעולה".
השיר "מה אברך" הפך לשיר המזוהה ביותר עם יום הזיכרון בישראל. חניק מרשק הקריאה בטקס לראשונה שיר חדש שכתבה שפירא לזכרו של אלדד בשם "צופה מסתורי".
מזכ"ל התנועה, ניר מאיר, ששכל את אביו בקרב בעזה באותה המלחמה אמר: "היה מחיר כבד למלחמה ההיא, אני, משפחתי ו-780 משפחות נוספות, נושאים את צלקת המלחמה הזו עד היום. בשבילנו המשפחות השכולות, מהולה אנחת הרווחה שבאה עם הניצחון בכאב שגם במרחק 50 שנים צורב את הנפש והבשר.
חמישים שנים חלפו מאז מלחמת ששת הימים. רובם המוחלט של אזרחי ישראל החיים אתנו היום, עוד לא היו כאן, רובם טרם נולדו, אחרים – טרם עלו ארצה.
ועל כן אני חש בצורך עז לספר כאן את סיפורה של הציונות, סיפורה של הקמת המדינה והמאבק להישרדותה, דרך נקודת המבט של התנועה הקיבוצית לדורותיה.
ובכן, החלק הזה הוא עצום, בלתי פרופורציונאלי, כמעט בלתי נתפש. הן בעובדות שיצרו כאן תנועות הנוער והתנועות הקיבוציות של אז בתחום ההתיישבות, הביטחון והצמיחה. והן, לצערנו הרב, במחיר הדמים הנורא אותו שילמנו."
מאיר ביקש להדגיש את המחיר ששילמה החברה הקיבוצית: "בשנת 1967 חיו בישראל כשני מיליון וארבע מאות אלף יהודים. התנועות הקיבוציות, כולן, מנו אז כשמונים אלף איש. לאמור – קצת למעלה משלושה אחוזים מן האוכלוסייה היהודית. בין 780 נופלי מלחמת ששת הימים היו לא פחות מ-190 בני וחברי קיבוצים  - 25 אחוזים!
כבן למשפחה שכולה, מעולם לא אהבתי את טקס הזיכרון הזה. לא ראיתי טעם באירוע זיכרון נוסף המגיע לאחר יום הזיכרון הלאומי, טקסי הזיכרון החיילים ויום הזיכרון הפרטי. אך כמזכ"ל התנועה הקיבוצית, אני מבין את החשיבות העצומה בקיומו. ימים קשים של פילוג והסתה עוברים על החברה הישראלית. ודווקא בעת הזו, מוטב שנזכיר לכל אלה המפנים את חיצי ההסתה כלפינו, כי  כשרואים את שמות הורינו וילדנו על לוחות האבן כאן מאחורי, אי אפשר להתעלם ולא ניתן לאיש לשכוח את תפקידנו המכריע ברגעי האמת ואת המחיר הכבד שהתלווה אליו.
כי אנחנו היינו הלפיד שבראש המחנה. אנחנו, חברי התנועה הקיבוצית,  אנחנו מגש הכסף, עליו כתב נתן אלתרמן. אנחנו מגש הכסף שעליו ניתנה מדינת היהודים.
כי לא נס אלוהי הביא את הניצחון במלחמת ששת הימים ובשאר מלחמות ישראל. לא נס אלוהי השיב את הביטחון לגבולותינו והכריע את אויבנו, כי אם בדם בנינו ובנותינו הושג הניצחון.
לא לבדנו, לא כיחידים - לצדנו  לחמו כתף אל כתף בנים ובנות מכל חלקי העם והארץ...ומחיר המלחמה הכבד לא פסח גם עליהם".
מזכ"ל התנועה סיכם את דבריו ואמר כי יש להפוך בהדרגה את אירוע הזיכרון השנתי לאירוע מלמד. "חובה עלינו להעביר את המסר, להנחיל את המורשת לחברה הישראלית שפשוט בחרה לשכוח ולהשכיח את חלקנו בבניין הארץ ואת חלקנו הדרמטי ברגעיה הקשים. אנחנו לא שוכחים לרגע, את יקירינו. אנחנו לא שוכחים בעבור מה נתנו חייהם. אנו וילדינו, ממשיכים גם היום לשרת בחוד החנית של צבא ההגנה לישראל ומעורבים בכל צורות העשייה בחברה הישראלית".