המלחמה באוקראינה מבעד לעדשה

אמנון מספר כי הוא מתעד את הלחימה באוקראינה, מאז שהחלה בחבל דונבאס ולוהאנסק שבמזרח המדינה, לאחר מהפכת מידאן וסיפוח חצי האי קרים בשנת 2014, כלומר, לאורך שמונה השנים האחרונות. עקב כך, הוא מרגיש באוקראינה כמו בביתו השני מבחינת היכרות עם האנשים החיים במדינה, ואף התגורר בקייב לתקופות קצרות במהלך השנים האחרונות. לכן, עוד לפני  שפלשו הרוסים לאוקראינה היה לו ברור שהוא חוזר לשם, גם אם לא תהיה לו עבודה. "האנשים והמקום עצמו קרובים לליבי מאוד, הרבה מעבר להקשר הצילומי/תיעודי", הוא אומר לנו.

אמנון הגיע לקייב ב-15 לפברואר, לעבודה עם עיתונים מהולנד, וכעבור כשבוע יצא מזרחה לסלוביאנסק (עיר שנשלטה לזמן קצר על ידי הבדלנים בשנת 2014, ומאוחר יותר באותה השנה שוחררה על ידי הצבא האוקראיני). ביום הראשון ללחימה הוא עוד היה במזרח המדינה ולמחרת נסע לקייב שם שהה עד סוף חודש מרץ. במהלך התקופה הזו עבד עם עיתון מהולנד וארגוני NGO בינלאומיים. 

מה גורם לך ללוות את המצב באוקראינה כל כך הרבה שנים?

"תחושה ברמה מסוימת שהמדינה הזו היא סוג של בית שני בשבילי. המשפחה שלי בחלקה, מצד אמא שלי, מהכפר וורצקי - על הגבול בין רומניה לאוקראינה - כך שיש לי גם חיבור משפחתי למדינה. זאת יחד עם כל העבר של מלחמת העולם השנייה, השואה והעם האוקראיני של אז וזה של היום, שלדעתי האישית הוא שונה בתכלית מהתקופה האפלה ההיא".

האם יצא לך גם לצלם במלחמות ואזורי קרב אחרים בעולם?

"הקריירה שלי החלה בשנת 2007, צילמתי במקומות כמו הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, סרי לנקה, הפיליפינים (האי מינדאנאו), קולומביה (אזורים בהם שלט ארגון הפאר"ק המרקסיסטי שנלחם כנגד הממשלה), חילוץ פליטים מול חופי לוב עם ארגון גרמני, ברוקלין, ניו יורק - המאבק באלימות הנשק בחברה האמריקנית, וכמובן, בישראל".

האם הדיווחים שמועברים מאוקראינה אמינים, או שאנחנו מקבלים דיווח חלקי בלבד?

"זו שאלה מצויינת. לרוב אני חושב שכן, אבל האם שני הצדדים מנפחים או מורידים מספרים של הרוגים בין אם זה אזרחים או חיילים, או על פגיעות והרס של מטרות אזרחיות או צבאיות? אני מאמין שכן, אבל נוכל לדעת בדיוק את כל הפרטים רק לאחר שתסתיים הלחימה".

מה דעתך על הסיקור התקשורתי של המלחמה?

"אני חושב שמרבית התקשורת הבינלאומית עושה עבודה טובה שם ואכן מדווחת על מה שקורה בזמן אמת. בשבועות הראשונים של המלחמה, בעיקר בקייב, הייתה הגזמה ודרמטיזציה מיותרת של המצב. למשל, ארבעה טילים נוחתים באזורים מסוימים בקייב במשך יום שלם, ומדובר בעיר של 4 מיליון איש, והדיווחים בתקשורת הבינלאומית והישראלית הם"הפגזות כבדות על קייב", מה שבעצם לא קורה באמת בשטח. מצד שני, כמובן שהמצב בערים שנמצאות צפונית לקייב - בוצ'אה, אירפין, גוסטומל ועוד - הוא של הרס וחורבן מוחלטים.

מה שאני לא אוהב הוא שלא מעט "עיתונאים", כולל כאלו ממערכות גדולות וידועות, מתמקדים למעשה בעצמם בתוך המצב הקשה שם: "אני תחת הפגזה", "אני ליד קברי אחים", "אני נמצא בחזית", "נורא קשה לי להיות במקום הזה מוקף בגופות". צלמי סטילס שמצלמים את עצמם מצלמים אחרי הפגזות או במקומות אחרים – אני, אני, אני, אני ולסיכום, עוד קצת אני. במקום להתמקד בדיווחים אך ורק על האזרחים ומה שהם עוברים במלחמה הנוראית הזו. בגלל שאנחנו בעידן של הרשתות החברתיות להרבה עיתונאים זו יופי של במה לקדם את עצמם בתוך סיטואציה מאד קשה. לדעתי האישית, זה מאוד לא מקצועי ולא מכבד את אזרחי אוקראינה והצבא שלהם שנלחמים על החיים, על העתיד של ילדיהם ועל העתיד של המדינה שלהם במלחמת אור בחושך- חד וחלק!".

מה אתה יכול לספר לנו על העם האוקראיני וההתמודדות שלו עם הפלישה הרוסית?

"אני מוריד את הכובע בפני העם האוקראיני. מה שהם עוברים ועוד יעברו, לצערי, במלחמה הזו אלו דברים שאנחנו פה בישראל כיום לא יכולים בכלל לדמיין. אורך הרוח שלהם מדהים אותי כל פעם מחדש,ֹ האחווה והיכולת להתלכד יחדיו כנגד אויב שמאיים לכבוש ולשעבד אותם הן בלתי רגילות. למרות כל הקשיים הם מראים אומץ לב ורוח לחימה ללא פשרות.

תחשבו לרגע האם אתם הייתם מוכנים היום למאבק כזה ללא פשרות על דרך החיים שלכם, על עתיד ילדיכם, כדי לחיות במדינה דמוקרטית ומערבית. האם הייתם מוכנים לאבד את חייכם במאבק כזה?

האוקראינים לא ייכנעו לעולם, לא משנה כמה הרוסים יפגיזו ויהרסו להם את המדינה. הם ימשיכו להילחם גם מתוך החורבות וההריסות, כי הם נלחמים על המדינה שלהם, על האדמה שלהם ועל העתיד שלהם. לחזור לחיות תחת המגף הרוסי או להתקדם לכיוון המערב ולהפוך לדמוקרטיה ברת קיימא - מה אתם הייתם עושים במצב כזה? בורחים אחרי שהשמידו והרסו לכם את החיים או נלחמים עד הסוף, גם אם זה אומר שתמותו תוך כדי המאבק הזה".

כיצד מתמודדים עם כל המראות הקשים שרואים שם?

"אני חושב שעצם זה שגדלתי בלינה משותפת די עוזר לי למעשה להתמודד עם החוויות והמראות הקשים. הקיבוץ של פעם לימד אותנו שאין אינדיבידואל או רגש שלך כבנאדם פרטי, אלא רק הקהילה והיכולת שלך לתרום ולהיות חלק ממנה. כשאתה גדל בצורה כזו, ברמה מסוימת אתה נחסם רגשית (לדעתי האישית כמובן), מכיוון שזו הדרך הכמעט יחידה להתמודד עם צורת חיים שכזו, לטוב ולרע. זה הביא אותי להיות מי שאני כבנאדם, לעשות את מה שאני עושה בחמש עשרה השנים האחרונות, וככל הנראה, כן, גם עוזר לי להתמודד עם הדברים שראיתי וחוויתי, לא רק באוקראינה, אלא גם במקומות אחרים בעולם בהם אני מצלם, כמו גם בישראל".

אמנון מעביר בימים אלו הרצאות בנושא המלחמה באוקראינה וזמין להגיע גם לקיבוצים כמובן. ניתן ליצור עמו קשר בדוא"ל ובטלפון:
 amnon23@gmail.com /  0507511874

לצילומיו של אמנון מהמלחמה הנוכחית: לחצו פה
לצילומיו של אמנון מהמשבר במזרח אוקראינה משנת 2014 ואילך: לחצו פה