דילוג לתוכן העיקרי
fw_before_content
content

"כמעט כל אחת ואחד מאתנו השאיר שם משהו מעצמו"

אלוף (במיל') עמירם לוין (בן קיבוץ להבות הבשן) ששימש בתור מפקד פיקוד הצפון בין השנים 1994–1998, היה האישיות הביטחונית הבכירה שנשאה דברים בטקס ההתייחדות השנתי עם זכרם של 3093 חללי התנועות הקיבוציות, שנערך השנה בסימן 20 שנה ליציאת צה"ל מרצועת הביטחון בדרום לבנון. דבריו הנוקבים לא השאירו בקהל אף אחד אדיש
עמירם לוין

לא יאומן, אבל אנחנו 38 שנים אחרי היציאה למלחמת שלום הגליל, בה הייתי מפקד גדוד טנקים צעיר שהגיע עד ביירות, אנחנו אחרי 35 שנים מהנסיגה מהרי השוף המקיפים את ביירות אל אזור הביטחון, הנסיגה עליה פיקדתי כמפקד חטיבת השריון 188. אנחנו עשרים שנה לאחר הנסיגה והיציאה מאזור הביטחון ולבנון, הגזרה עליה פיקדתי כארבע שנים כאלוף פיקוד הצפון.

אין כמעט מישהו, אין משפחה בחברה הבוגרת שלנו שלא חווה את המלחמה הארוכה והאכזרית הזו, כל אחת ואחד וזיכרונותיו, כל אחד וחוויותיו, כל אחד ולקחיו. כמעט כל אחת ואחד מאתנו השאיר שם משהו מעצמו.

בשבילי זה בעיקר פרצופים, זה דמויות, זה ריחות של אבק שריפה מחברים מפויחים, פצועים וחללים.  אייל שמעוני, הבן של אורנה, זה משה מועלם ששלחתי אותו לבופור לפקד ולא חזר, זה אמיר חסין המג"ד הדרוזי הראשון שמיניתי לגולני, זה ארז גרשטיין מרשפים שעשה כמעט כל תפקיד ברצועת הביטחון עד למפקד היק"ל ולא חזר, זה נדב מלוא משדה אליהו שפיקד על מארב וכשהיו מחבלים הזיז את חייליו לאחור והסתער לבד ולא חזר. ועוד עשרות מטובי חבריי ופקודיי שלא הצלחתי להשיב הביתה, אלפי לוחמים ומאות מפקדים שלחמו שם ימים, חודשים ושנים. וכן, גם כמובן מחשבות ולקחים איפה שגינו ומה אפשר היה לעשות טוב יותר, את מי היה אפשר להשיב למשפחתו ולא השבנו.

אבל אתן המשפחות השכולות, שם, במלחמה הארוכה הזו, ובכל מלחמות ישראל השארתם לא רק בנים או בנות נאהבים, אחים נערצים ואבות, אתם השארתם בשדות הקרב את נפשותיכם, בעצם השארתם את עצמכם שם בשדות הקרב.

האם אפשר או נכון היה לצאת מאזור הביטחון קודם? זאת השאלה שלא מרפה היום, והתשובה היא – כן, ולא רק אפשר, כנראה שגם היה צריך.

אבל אנחנו גם שואלים, והמשפחות השכולות שואלות בעוצמה רבה יותר, האם נלחמנו שם על הגנת אזרחי הגליל?, והתשובה היא בהחלט כן.

תזכרו את הפיגועים במעלות, הייתי גם שם, בקרית שמונה, הייתי גם שם, במשגב עם, בשמיר, באביבים, בנהריה ובתל אביב, הם קרו בשנים שלא ישבנו בלבנון. ובנימה אישית, כמעט 4 שנים התמודדתי עם המלחמה הארוכה הזו, וכן, הגנו על יישובי הגליל – 4 שנים לא הייתה חדירה אחת לגבול או ליישובים, לא השארנו חייל אחד ולא גופה אחת בידיים של חיזבאללה. ועדיין, השאלה המנקרת האם היה אפשר לעשות יותר טוב, האם אפשר היה לצאת משם מוקדם יותר עם פחות אבדות.

העיסוק בשאלות הקשות הללו חשוב והכרחי לכולנו, למשפחות השכולות, לחברה בישראל, למפקדי הצבא ולמדינאים שכן דור שלם של לוחמים חווה את המלחמה הארוכה הזו, מאות לוחמים  חזרו על אלונקות או גרוע מכך - בארונות עטופי דגל ישראל, למאות משפחות הזמן עצר מלכת במלחמה הזו. לכן, חובה ללמוד ולהפיק לקחים וחובה גם לעסוק בריפוי הפצעים.

אנחנו, הקיבוצנקים, ואתן המשפחות השכולות, לחמתם ואיבדתם יקיריכם בכל מלחמות ישראל. האם הייתה מלחמה שלא נעשו בה מחדלים, שלא נעשו בה טעויות קשות? אני לא מכיר כזו. 

הבולטת בהן היא מלחמת יום הכיפורים, בה נתפסנו יהירים, שחצנים, ולכן גם מופתעים. בתנאים הקשים ביותר סיימנו המלחמה במחצית הדרך לקהיר כשחצי מהכוח הלוחם המצרי מכותר ונתון לחסדינו, וכשאנחנו שולטים באש ובטנקים על דמשק. שם, במלחמה הקשה ההיא, התממשה תורת קיר הברזל שלנו -  כשמנהיגי מצרים וסוריה זנחו דה פקטו את השאיפות להיפטר ממדינת ישראל בכוח צבאי. שם הסתיימה מלחמת השחרור, ישראל הפכה למדינה החזקה ביותר באזור, מצרים וירדן חתמו עמנו על הסכם שלום, סוריה שמרה בקפדנות והקפידה על קוצו של יוד על הסכם הפרדת הכוחות, ואין עלינו שום איום קיומי לאורך הגבולות – ישראל הפכה לעובדה קיימת. 

מלחמת ששת הימים, הייתה ניצחון מוחץ, ניצחון שלא השכלנו עד היום לסיים בו את הסכסוך עם הפלסטינים. ופה זה לא 15 שנה ולא 18 שנה, זה כבר 53 שנים. מה השוני בין המלחמות הללו למלחמת לבנון הארוכה והארורה הזו? עד מלחמת יום הכיפורים המשכנו את מלחמת השחרור ונלחמנו על קיומנו כאן. מאז, ובמלחמת לבנון, נלחמנו ואנחנו נלחמים על זכות אזרחינו לחיות בביטחה ובשקט ועל איכות חיינו כמדינה וכחברה – לא על קיומנו אנו נלחמים.

כשנלחמים על איכות החיים, צריך למנוע את המלחמות. המלחמות שמנענו הן המלחמות המוצלחות היחידות. צריך להמעיט ולקצר את המלחמות שנכפות עלינו אותן ולהעדיף ולחפש, לילה ובוקר, יום-יום, פתרונות מדיניים. כל מלחמה שהסתיימה משאירה לבד מהפצע הכואב ושותת הדם, גם את לקחיה ותרומתה לחוסנה של החברה והמדינה.

ומכאן, בנימה אישית, אני חושב שכדי שגם המלחמה בלבנון, והשהיה הארוכה מדי באזור הביטחון תתרום את חלקה ולקחיה לחברה ולעתידנו, עלינו לקחת את הדיון בה אל השהייה באזור אחר - יהודה ושומרון - והסכסוך המתמשך עם הפלסטינים. האם אנחנו נלחמים שם באמת על איכות חיינו כחברה ומדינה?  האם שם נכון לאבד את טובי בנינו ואלפי אזרחים, נשים וילדים חפים מפשע?

53 שנים ויותר מפי שלושה ממה שנהרגו לנו באזור הביטחון. לכן, העיסוק בשהייה בלבנון וב-20 שנים ליציאה מלבנון מחייב אותנו לחשוב קדימה, כי אם לא נפיק הלקחים מלבנון ולא נדון בזה היום, אז בעוד 5, 10 או 20 שנה כשנפתור את הסכסוך עם הפלסטינים, ואנחנו נפתור אותו, השאלות תהיינה קשות וכואבות הרבה יותר.

יהיה זכר הנופלים ברוך, ומי ייתן ונהייה ראויים לקורבנם.

 

הוספת תגובה חדשה

This question is for testing whether or not you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Image CAPTCHA
Enter the characters shown in the image.