ממסדים יחסים
נייד: 050-7677913, פקס: 03-6951195, dover@tkz.co.il
 

ממסדים יחסים

רזי יהל, מטה הקרקעות בתנועה הקיבוצית, 26.4.2011

רזי יהל

חומה ומגדל ו-11 הנקודות, הקיבוצים "מסמנים" גבולות, המדינה הצעירה מגדירה תקן למשבצת ולנחלה לפי צרכי המתיישבים. תקציר שני מ"ציוני דרך בהתיישבות" שהוגש לוועדת רוטקופף

 

בשבוע שעבר הגשנו חלק ראשון בפרק "ציוני דרך במדיניות המקרקעין של ישראל" שהוגש לוועדת רוטקופף, בו נסקרה מערכת היחסים בין היישובים למדינה שבדרך. זהו ההמשך:

 

החקלאים, כמו גם הרשויות, פירשו והבינו את מערכת היחסים שנוצרה בין החקלאי לבין הגורמים המיישבים (קק"ל, הסוכנות, ולימים המינהל) כמערכת יחסים ארוכת טווח, המבוססת על כך שהקמת יישוב חקלאי היא משימה לאומית ממדרגה ראשונה, המחייבת נחישות, מסירות, אורך רוח ונכונות להקרבה. האם ניתן בכלל להעלות על הדעת מצב בו יסכימו אנשים להסדר בו הם יעבדו את הקרקע רק כל עוד הדבר הוא בבחינת "יעד לאומי", אך יגורשו ממנה מיד עם השגת אותו יעד?

 

אין כל היגיון בטענת הרשויות לפיה החוזים שנכרתו עם החקלאים ממצים את זכויותיהם. לא על יסוד חוזים אלה עיבדו החקלאים את הקרקע, לא על יסוד חוזים אלה הקריבו את חייהם בהגנה עליה, ולא על יסוד חוזים אלה לחמו ברעב ובמחלות שהיו מנת חלקם כחלוצים. אמונת החקלאים, אנשי חזון ואידיאלים, הייתה פשוטה: הם יתמידו בעבודת האדמה כפי שדרש החזון הציוני, וברבות הימים, לאחר שיפריחו את השממה ויגיעו אל המנוחה והנחלה, יוכלו לשבת על אדמתם בביטחון. אנשים אלה כלל לא העלו על הדעת כי יבוא יום בו אותן רשויות שיישבו את הקרקע יבקשו, לכאורה בשם אותו ציבור, עבורו לחמו החקלאים - לפנותם מאדמתם או לנשלם מזכויותיהם. לו היו החקלאים סבורים כי מצב דברים כה אבסורדי הוא אפשרי, היו דורשים את עיגון זכויותיהם בקרקע לאלתר.

 

האם מישהו היה מתווכח עם דרישה כזו ? הקרקעות היו חסרות כל ערך ומתי מעט הסכימו בכלל להתגורר עליהן. רק אנשי חזון ואידיאולוגיה ספורים הסכימו לשבת על הקרקע, ואלה היו בעמדה להציב כל תנאי שרצו, שכן ישיבתם על הקרקע הייתה אינטרס לאומי ממדרגה ראשונה.

 

כיום, לאחר הגשמת החלום והפרחת השממה באות הרשויות וטוענות כי הגיעה העת לעשות שימוש אחר בקרקע והחקלאים צריכים להיות מושלכים ממנה ללא כל תמורה, בבחינת 'הכושי עשה את שלו...'.

 

צרכי המתיישבים

 

כבר בשנות ה-20' במאה הקודמת קבעה ועדה "ממלכתית" של ההסתדרות הציונית "מפתח התיישבותי" כעקרון וכקו מנחה לפעילותה בהגדרת "משבצת הקרקע" ותקן לנחלה לישוב כפרי, על בסיס ההנחה שהמשק יספק בראש ובראשונה את צרכי המתיישבים במזון להם ולבעלי החיים שיגדלו, וכן ישאיר עודף מסוים למכירה בשוק בכדי לאפשר רכישת מצרכים שאינם מיוצרים במשקם. "ההנחה הייתה שרמת החיים המתוכננת תהיה כ-60% ביחס למקובל אז, באוכלוסיה הכללית בארץ ועיקרה מאספקה עצמית. כל זאת, תוך התאמה לתכונות הגיאוגרפיות והפיסיות באזורי ההתיישבות השונים, לטכנולוגיה שהייתה מקובלת בכל עת, במצאי הזמין של קרקע ומים, ביכולת המימון הלאומי להקמת הישובים ובהתחשב במגבלות סטטוטוריות" (חיים גבתי).

 

היישוב והגבול

 

במרוצת הזמן התבלטו, לצד המגמה ההתיישבותית שתי מגמות נוספות: ביטחונית-אסטרטגית ומדינית-לאומית. חיוניותה של המגמה הביטחונית אסטרטגית הודגשה ככל שגברה התנגדותם של הערבים להקמתו של הבית הלאומי וככל שנראתה לעין חולשתם של היישובים הקטנים והבודדים, שלא היה בכוחם לעמוד על נפשם. לכן, מתוך שיקולים ביטחוניים כבדי משקל, היה צורך להרבות יישובים דווקא באותם חלקי הארץ שהיישוב היהודי לא חדר לתוכם במידה מספיקה. היינו, באזורים שאוכלוסייתם היהודית הייתה דלה וכן בכל המקומות המפגרים בפיתוחם. כמו כן, עלה הצורך, לשם הגברת הביטחון, לשקוד על יצירת קבוצות של יישובים, שיהיו מסוגלים להתלכד ולעמוד על נפשם, אחד ליד רעהו, בשעת סכנה ומצוקה. עד להשגת מטרות אלה ולשמן, התמודדו היישובים החדשים עם בעיות בטחון, קשיי תחבורה ועבודת פרך. בנוסף, בעקבות לקחי ועדת פיל, לקראת סוף שנות ה-30 התברר כי הדרך היחידה להבטיח אחיזה יהודית בארץ היא להקים במהירות יישובים יהודים רבים, דווקא באותם אזורים אשר אליהם לא חדרה עד כה התיישבות יהודית. ואמנם בעשר השנים שלפני קום המדינה, בשלב המכריע של המאבק על הקמת הבית הלאומי, התבצעו פעולות התיישבותיות על ידי המפעל החקלאי שבסופו של דבר שרטטו הלכה למעשה את גבולות הארץ.

 

כך בוצעה החדירה לדרום, עד מבואות עזה, ובמשך הזמן עד באר שבע, וההתקדמות עד ירכתי הנגב בכיוון לאילת. בדרך זו קמה, בתנועה נחשונית, רשת של יישובים על פני ארץ הנגב, עד רביבים. דוגמה אחרת לחדירה לאזור הספר היא נפת בית שאן.

 

שרשרת מגן

 

תחת גישה זו נוסדו 53 יישובי חומה ומגדל, מתוכם 37 קיבוצים, ולכך הצטרפה עליית 11 הנקודות בשנת 1946, שלכל הדעות הבטיחה למדינת ישראל את הנגב. הודות למבנה המיוחד שלהם, הקיבוצים היו ערוכים לבצע משימות התיישבותיות וביטחוניות כאחד, ועמדו בראש המאבק. במקביל, חלה הרעה במצב הביטחוני בארץ והמאבק היהודי על עצם קיומו של היישוב גבר. נוצר צורך מיידי להגן על חיי הישוב. האמצעי להגשמת מטרה זו היה הקמת יישובי בטחון כשרשרת מגן לאורך הגבולות. כדוגמה בלבד ישמשו ההתפשטות על פני הרכסים העוטרים את אגן החולה, על הרי נפתלי שמול הלבנון, ועל מדרוני הבשן שעל הגבול הסורי. כן גם הורחב בהתמדה עיקשת התחום היהודי שבנגב.

 

עם ההכרזה על הקמת מדינת ישראל באו"ם, ראו האחראים לקביעת גבולות המדינה הכרח, בתוקף המציאות, לכלול בתוך שטחה את הקרקעות שנרכשו על ידי היהודים ואת היישובים שהוקמו עליהן. כל אזור שחדר לתוכו המתנחל היהודי נכלל בתוך גבולות המדינה. דברים אלה יפים, כאמור לעיל, גם לגבי ההתיישבות הנרחבת אשר התרחשה בשנים שלאחר הקמת המדינה, אשר בוצעה תמיד באזורים בהם נדרשה ע"י מוסדות המדינה, ללא חשבון כלכלי כלשהו.

 

בחלק שלישי ואחרון - שותפות בבעלות מול הפרטה

 

לקריאת החלק הראשון התמימות והכְּפִיוּת - לחצו כאן
התייחסות התנועה לוועדת רוטקופף לניהול קרקע חקלאית
מטה התנועה
מסמכים אחרונים
ארועים קרובים