התמימות והכְּפִיוּת
נייד: 050-7677913, פקס: 03-6951195, dover@tkz.co.il
 

התמימות והכְּפִיוּת

רזי יהל, מטה הקרקעות בתנועה הקיבוצית, 20.4.2011

רזי יהל

תקציר פרק בעמדת התנועה לוועדת רוטקופף - ציוני-דרך במדיניות המקרקעין*

 

"הרפו מההיסטוריה"

 

'הרפו מההיסטוריה ועִסקו בעתיד', כך המליצו לנו בעת האחרונה, במהלך גיבוש עמדת התנועה לוועדת רוֹטקוֹפף, שתמליץ לממשלה על שינויים במדיניות המקרקעין החקלאיים בהתיישבות.

 

הדברים לא נאמרו מתוך זלזול ב"מורשת אבות" או מתוך חשש להראות אנכרוניסטיים. הדבר נובע מהענקת 'לגיטימציה לשִכחה', ומתבטא בצדקנות הפקידות הבכירה במשרד המשפטים, שטוענת, כי "איש אינו שולל את תרומתו של המגזר החקלאי בעבר ובעתיד, למדינה ולשגשוגה. איש אינו מבקש, שלא להתייחס לטענות הציבור החקלאי ולמשאלותיו. איש אינו מבקש, חס וחלילה, לסלק את החקלאים מביתם. ואולם... למדינה אחריות כלפי כלל אזרחיה ודורותיה העתידיים, אחריות שחוקי היסוד שלה מבטאים. מקרקעי המדינה הם מיסודותיה".

 

'רוח גבית' אפילו חזקה יותר ללגיטימציה הזו העניקו בשעתו שבעת שופטי בג"צ "הקשת הדמוקרטית המזרחית", שנתן תוקף למניעת כל אפשרות משפטית להכרה בזכויות של חוכרי מקרקעי ישראל ב"מגזר החקלאי", שבפסיקתם המהווה 'תקדים מחייב' הכריזו כי "אין לחלוק על חשיבות תרומתה של ההתיישבות החקלאית לארץ ישראל ולמדינת ישראל. המתיישבים החקלאיים עיבדו את קרקעות המדינה תקופה ארוכה, תוך שהם חדורי אידיאולוגיה ונכונות לתרום למפעל הציוני. רבים מן היישובים החקלאיים הוקמו כיישובי ספר אשר התוו את גבולות המדינה, שמרו עליהם והקנו לתושבים במרכז הארץ ביטחון. המתיישבים החקלאיים תרמו אף לפיתוח החקלאות והתוצרת הישראלית. איש לא חלק על זכויות אלה... אך השאלה היא, מה משקל יש לתת לזכויות אלה והאם ההחלטות בהן עסקינן לא חרגו מכל מסגרת סבירה בטובות ההנאה שהעניקו לחוכרים ביישובים החקלאיים.

 

ואכן, מה שהיה עד אותו יום עתיד לא להימשך יותר. אמירה זו ואחרות טרפו מרכיב-ערכי בהנחות עבודות המטה, שנעשו בתנועה מאותו היום. עם זאת, בבואנו היום להציג את השקפתנו האחראית והשקולה לוועדת רוטקופף, לא הרפינו ובגאווה (מהולה בכאב...) הצגנו ציוני דרך היסטוריים במדיניות המקרקעין השפויה והמנוכרת כאחד של ישראל, ובין היתר, השבנו למליץ כי 'עם שלא זוכר ולא מכבד את עברו נותר משולל עתיד'.

 

'ביצות וקדחת'

 

המתיישבים הציוניים, שראשוניהם הגיעו לארץ ישראל בשנת 1882, מצאו ארץ עם התיישבות דלילה וחקלאות פרימיטיבית: האיכרים הערבים חיו בדלות מחפירה; חלקים גדולים של הארץ הושחתו במתכוון ובשיטתיות ובעמקים פשטו ביצות ומלריה. החקיקה הקרקעית של הכובשים המוסלמים דיכאה כל מוטיבציה לעבודת האדמה ועל כן האדמות היו ברובן שוממות ומשובשות. כך הסביר זאת זלמן שז"ר (לימים נשיאה השלישי של המדינה), במאמרו משנת 1920: "האדמה נקנתה על ידי הקרן הקיימת לישראל ועל-ידי מוסדות ציוניים כמו: 'גאולה', 'החברה להכשרת היישוב' וכן על ידי בעלי-בתים ציוניים. איש מהמוסדות האלה לא נתכוון לייסד כפרי פועלים. המוסדות היישוביים ראו את עצמם כמתווכים אשר תעודתם היא לגאול את האדמה מידי נוכרים ולהעבירה לרשות בעלי-בתים יהודים, בלי שים לב מי יעבדנה לאחר שתעבור לרשות היהודים".

 

אידיאולוגיה מול רכושנות

 

ואולם, היו אלה הפועלים עצמם, אשר ביקשו לעבד את הקרקע במשותף, ללא חלוקה משנית לחלקות קטנות ובכך הם למעשה ייסדו את התשתית הרעיונית לצורות ההתיישבות, שבהן זכויות המתיישבים כלל לא עוגנו במישרין במשפט המדינה. רב היה רישומה של אידיאולוגיה זו אצל מתיישבי המגזר החקלאי, עד שחלקם, שהיו בעלי זכות פורמאלית של בעלות בקרקע מסרו אותה מרצונם החופשי לבעלות הקרן הקיימת או המדינה, לעתים במסגרת חוזי חכירה של הקרן הקיימת לישראל (ידועים גם בכינוי "החוזים הירוקים"), וכמובן, מתוך ביטחון גמור כי אין הם מאבדים את עצמם לדעת מבחינה משפטית במעשה זה. כזה היה המצב ברישפון, יוקנעם, כפר מע"ש, כפר סירקין, גבעת ברנר, גן שמואל ועוד.

 

מרבית ההתיישבות עלתה על הקרקע שנים רבות לפני הקמת המדינה, קרקע שנגאלה ונרכשה בכספי המתיישבים עצמם, כספי תרומות העם היהודי, נדבנים יהודים וקהילות בחו"ל, שתרמו כספים לקבוצות חלוצים בהתיישבות הציונית שבארץ. אלמלא התודעה הסוציאליסטית והאנטי-רכושנית העמוקה (לא רק ציונות), שהדריכו את המתיישבים הרי שכל הקרקעות אז היו נרשמות על שמם, כפי שנרשמו ע"ש כל משפחות הסוחרים, הפרדסנים והחקלאים האחרים דאז, שלימים הפכו לאילי הנדל"ן או אילי ההון. כל יחידת קרקע, שאותה גאלו ושעליה התיישבו החקלאים לפני הקמת המדינה - חזקה שנרכשה ונגאלה ע"י או עבור אותם מתיישבים חלוצים, ולא ע"י המדינה שטרם קמה. זאת, לפחות כל עוד לא יוכח אחרת ע"י מינהל מקרקעי ישראל/היועמ"ש לממשלה או כל גורם אחר הטוען כי החקלאים יושבים על קרקע שנמסרה להם ע"י המדינה.

 

"החוזים הירוקים", שקיבלו מי שוויתרו על בעלותם, העניקו, בשעתם, למתיישבים החקלאיים זכויות חכירה קניניות ואיתנות בקרקע, ולא נכללו בהן הוראות השוללות את זכויות החקלאים המאפשרות לגופים המיישבים לדרוש את פינויו המיידי של המתיישב מאדמתו במקרה של המרת ייעוד הקרקע.

 

'בעלות לצמיתות' של העם היהודי

 

משמעות גישה זו, ששיקפה נאמנה את עמדת הקרן הקימה לישראל הייתה כי על הקרקע להיות בחכירה ולא בבעלות, והקרקעות לא יימכרו לעולם אלא יוחכרו לתקופה של 49 שנים, והקרקע תישאר בבעלות לצמיתות של העם היהודי על הקרקעות שיירכשו.

 

ההשקפה ביטאה כמה סייגים המגבילים את זכויותיו של החוכר, בניגוד לזכויות במצב של בעלות הפרטית המניחה לבעל הקרקע חופש פעולה גמור, אולם משמעות הגבלות אלה אינו שניטל מן החוכר חופש פעולה אלא לשוות לחכירה, ככל האפשר, אופי של בעלות.

 

אנשי קק״ל היו סבורים כי תנאי החכירה שהעניקה קק״ל, בעיר ובכפר, אינם מחלישים את הקשר הרגשי של החוכר לאדמתו, אלא דווקא מחזקים אותו. כך גם הקפידה קק״ל לנסח את חוזי החכירה, העירוניים והחקלאיים, שישקפו תחושתציבות ותמידות אשר לבעלים". ברוח הדברים האלה ציין בשנות ה-30 ד"ר אברהם גרנובסקי-גרנות, יו"ר הקרן הקיימת לישראל, כי "...החכירה מתקרבת לבעלות עד כדי שהיא נוטעת בלב החוכר אותו רגש של יציבות ותמידות אשר לבעלים ממש". והוסיף נשיא ביהמ"ש שמגר, כי "... מי שמשקיע שנותיו, כוחו ואונו במשק חקלאי יוכרו ויעוגנו כדבעי וכדי שיוסרו אי הבהירויות והספקות בסוגיה זו".

 

הפרק הבא - הכושי עשה את שלו.

 

------------------

*המאמר נכתב על-בסיס ציטוטים מעבודות שנכתבו ע"י עו"ד גדעון ויתקון, עו"ד מיכי דרורי, פרופ' גבריאלה שלו, פרופ' רון שפירא, עו"ד ארז לבנון ופרופ' ארנון סופר.

  

 

התייחסות התנועה לוועדת רוטקופף לניהול קרקע חקלאית
מטה התנועה
מסמכים אחרונים
ארועים קרובים