כולנו מרים ברץ?

כולנו מרים ברץ?

אביב לשם, דובר התנועה הקיבוצית - 8.3.2010

ד"ר סמדר סיני, מנהלת היחידה לקדום נשים

הקיבוץ ומעמד האישה. דין וחשבון

 

ב-8 במרץ 1857 פתחו מאות פועלות טקסטיל והלבשה בניו-יורק בשביתת מחאה על תנאים בלתי אנושיים בהן הועסקו. ב-8 במרץ 1908 כבר צעדו 15,000 נשים ברחובות ניו-יורק בדרישה לקצר את יום העבודה, להעלות את שכרן ולקבל זכות בחירה לנשים. ב-1977 קבע האו"ם תאריך - 8 במרס - לציון יום האישה הבינלאומי.

 

ביום זה ראוי לשרטט את קציר הישגים של זכויות נשים בתחומים שונים, בצד אפליה וקיפוח שטרם באו על פתרונם. למאבק זה התווסף המאבק לשוויון זכויות אזרחיות (שהושג בינואר 1926). הן היו החלוצות שיצאו בראש המחנה למאבק למען חברה שוויונית וצודקת יותר.

 

ומה באשר לחלוצות מן הקבוץ? בפרספקטיבה של מאה שנים - מה תרמנו לעצמנו ולמאבק על מקומה של החברה בחברה השוויונית והערכית אותה בקשנו לייסד?

 

עוד מראשית ימיה של הקבוצה הראשונה - דגניה - התגלה הפער שבין האידיאולוגיה בה דגלו הפועלים והפועלות, בני העלייה השנייה (1914-1904), לבין יישומה בפועל: שתי הנשים שהיו חברות ב"קומונה החדרתית" סומנו לתפקיד מאד מכובד - הן היו עקרות הבית, המבשלות - האחראיות על משק הבית של חבריהן הפועלים. שאיפתן לקחת חלק במפעל הלאומי שסמלו הייתה עבודת האדמה - העבודה החקלאית, לא זכתה לאוזן קשבת אצל הפועלים. הם המשיכו לראות בחברה - את דמות האישה היהודייה המסורתית, שתפקידה ללדת ילדים ולדאוג להליכות הבית.

 

מרד ברפת

 

מרים ברץ - שהייתה אחת משתי החברות הראשונות בקבוצה הראשונה, החליטה כי בדיבורים לא תיעשה מהפכה בין המינים - אלא במעשים. היא למדה בעצמה לחלוב ומאז במשך 45 שנים הייתה לרפתנית הראשונה בתנועה הקיבוצית, והפכה את רפת דגניה לממלכה של נשים. היא הייתה הראשונה, בעקבותיה צעדו רבות ואחרות.

 

אלה היו פני הדור הראשון למהפכה ציונית-סוציאליסטית, שחברותיו נאלצו להמשיך ולפלס דרך לעצמן כי הן הודרו - לא שותפו על ידי הגברים. חוק השליש שעבר כהחלטה מחייבת בקיבוצי הקבוץ המאוחד (1930), חייב לשריין בכל וועדה ומוסד בקבוץ כמו גם בתנועה שליש מהמקומות לנשים. מדוע היה צורך באקט מחייב שכזה? מכיוון שהחברות לא השתתפו ולא שותפו. הייתה זו אפליה מתקנת, מצב שקיים גם היום ועדיין אנו נדרשים לו.

 

לא גזירת גורל

 

גם בקיבוץ, כמו בכלל החברה, נשים עדיין מרוויחות פחות מגברים. רק 25% מהן נמצאות בתפקידי ניהול בקיבוץ, מרבית הנשים לא מספיק מודעות לפער הזה, חלקן חשות אדישות ולא נוקטות יוזמה לשינוי אפלייתן או הדרתן מתפקידי מפתח בכירים. רבות עוסקות בקיום היומיומי ומאבק לניפוץ תקרת הזכוכית נתפס כמאין לוקסוס בעת הזו.

 

בהתייחס לגודל המשימה שלקחו על עצמם המייסדים הקמת חברה שיתופית, שוויונית, ערכית ודמוקרטית לכל חבריה - כדאי לדעת כי את מיתוס השוויון כתבו הגברים אך את ניפוצו החלו הנשים. חשוב שנציב לפנינו מראה ונשאל את עצמנו מה השגנו בתחום זה בפרספקטיבה של אה שנים. נעשה חשבון היסטורי ברמת הפרט וברמה ציבורית, זה חשוב לנו כחברה ששאפה ורוממה עוד מראשיתה ערכים של שוויון הזדמנויות לכל ודמוקרטיה.

 

אחרי מאה שנות קיבוץ אני קובעת שיש לנו עוד מקום רב לשיפור. הקיבוץ - הן השיתופי והן המתחדש - חייב להתייצב בחזית המהלך של קידום נשים בעבודה ובניהול. אל לנו לתת להישגים שהושגו בדור הראשון של מהפכה הציונית להישכח ולהעלות אבק. הצטרפו אליי במאבק לקידום הנשים.

 

לאתר היחידה לקידום נשים - לחצו כאן

 

סרטוני קיבוצים
סיפורי קיבוצים
עיתונות קיבוצית
חדש באתר הקיבוצים
מטה התנועה
מסמכים אחרונים
ארועים קרובים