שיחות עם אהרון / זיוה ליש

 

שיחות עם אהרון

זיוה ליש - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אהרון הוא מוותיקי הקיבוץ, הוא גם איש מיוחד בין החברים הוותיקים. תמיד הוא לובש גופיית טריקו אפורה עם שרוולים קצרים ומכנסי חאקי קצרים, ונועל סנדלים בלי גרביים שהחליפו את הקפקפים שהתהלך בהם תמיד.

איור מאת יעקב גוטרמן

בחורף כשקר במיוחד, הוא מוסיף עליהם מעיל עור ישן שהביא מביתו מכפר מולדתו באוקראינה. לאהרון יש דעות מיוחדות על חיי השיתוף, אותם התחיל עוד בטרם התגבש המקום לקיבוץ. כל חידוש ושיפור ברמת החיים של החברים, מתקבל על-ידו, כהתדרדרות לחיי מותרות. וכסתירה לחיי הצניעות והסגפנות, כפי שקיבל על עצמו בהגיעו לארץ.

 

וכך קרה כאשר דנו באסיפת החברים על החלפת הנורות הרגילות בחדר האוכל, לנורות אור יום וחידוש התקרה, הוא קם ודיבר בלהט נגד הבזבוז והראווה שאינה מתאימה לחיים בקיבוץ. ההצעה להחלפת המנורות, התקבלה ברוב קולות באסיפה. כשנשלמה העבודה, וחדר האוכל הואר באור יום בהיר ומאיר עיניים, כשהנורות מושקעות בתקרה האקוסטית החדשה. החליט אהרון, שהוא אינו מוכן לשבת באולם זוהר כזה. והתחיל לאכול את ארוחותיו בעמידה, בין שולחנות האוכלים. בשעת הארוחה היה נעמד עם צלחת האוכל או כוס השתייה שלו בידו ליד שולחן עם חברים המסובים בו, ופוצח איתם בויכוח על עניני המוסר הקיבוצי, וגם על המתחולל בארץ, היה מטיף ליחס הוגן כלפי הערבים וכו', וכך, היה מעביר את השקפותיו ומוסר אותן לחברים תוך כדי הארוחה, הוא ידע שיעוררו התנגדות וויכוחים קולניים בין הסועדים, ויכוחים שנמשכו גם לאחר הארוחה.

 

את רוב שנותיו הצעירות הקדיש לעבודה בשדה ובגן הירק. הייתה לו סוסה לבנה, שקראו לה "בובה". שהיו ביניהם יחסים מיוחדים של הבנה הדדית. היה חורש איתה בשדה, ומתייחס אליה בהתחשבות גדולה ובכבוד. היא הבינה את דבריו שכיוון אליה. נדמה לי שעזב את החקלאות כשסוסתו "בובה" מתה בשיבה טובה. היא נקברה בכרך. לימים הוקמה לה מצבה במקום קבורתה והפכה לאתר תיירות בעמק. ואז התחיל אהרון לעבוד בחשמלייה. בגילו שהיה תמיד גבוה יותר מכל חברי הקיבוץ, היה צועד ברחבי הקיבוץ עם הסולם על כתפו, ומביא אור יקרות - ואור יום לכל דורש. אך לא חדל מלהשמיע דעותיו ולהתווכח עם החברים על מעשיהם.

 

כשבגרתי ופרצתי לפעילות בקיבוץ, היה אהרון כבר אדם קשיש, לא השתייכתי לחוג המתווכחים איתו בארוחות או מחוצה להן, אבל הוא שם את עינו בי והיה מודע כנראה לפעילותי בחיי הקיבוץ. באותן שנים גרתי "בבית-האדום" בקומה ב', בו התגורר גם אהרון ועליזה אשתו, עם עוד 4 משפחות, הוא ועליזה גרו בקצה המרפסת שחיברה את כל חדרי המשפחות בקומה, אני עם אליהו ושני ילדינו הקטנים, גרנו בתחילתה של המרפסת המשותפת. אהרון שלא הסכים לעבור עם בני גילו לשיכון וותיקים, נשאר להתגורר עם משתכנים חדשים שבאו לגור שם, עד שקיבלו את שיכון הקבע שלהם. ואכן, הוא היה מבוגר מכולנו. והרגליו עמו. הייתה לנו מקלחת משותפת לכל הקומה שהייתה ממוקמת בתחילתה של המרפסת, שנתארכה כהמשך למדרגות של הקומה. היינו שותפים גם בתורנות הניקיון של המרפסת הארוכה, המדרגות והשירותים.

 

ביום קיצי אחד הזמין אותי אהרון להצטרף אליו לטיול אחר-הצהרים שנהג לעשות ברחבי הקיבוץ על שביליו והמדרכות שבו. לא יכולתי לסרב וידעתי שיש דברים בגו. הגעתי למפגש איתו והתחלנו בהליכה. אני צועדת ליד אהרון מזקני הקיבוץ ומרגישה נבוכה, על מה הוא רוצה לדבר איתי? אני מהרהרת לעצמי. אהרון צועד בקלילות כשהוא מניף את מקלו שתמיד אחז בידו בימים ההם. כפכפיו מקישים במדרכה, מתוך הגופייה הקיצית (ללא שרוולים) פורצות שערות חזהו האפורות, והן סבוכות בניגוד לקרחת המבהיקה שבראשו.

 

בתחילה אנחנו שותקים. לאחר שהגענו כמעט לבית שיכון הוותיקים שבקצה הקיבוץ, הוא שואל אותי, "תגידי זיוה, מה דעתך על החיים אצלנו כאן בכנרת?"

 

השאלה מכוונת להביך אותי, כי אני מכירה את דעותיו, ומודעת לפער ההשקפות בינינו, בקשר לרמת החיים אצלנו. אך אני מתעשתת ועונה לו: "תראה, אם לזכור ממה זה התחיל כאן, מכך שלא היה כאן דבר מלבד הכנרת והשממה עם החום הנורא. אז בהחלט אפשר להיות מרוצים ממה שיש".

 

אהרון נעצר, ומביט בי, המקל נטוי על שכמו כמו רובה והוא אומר, "את לא חושבת שאנחנו חיים חיי מותרות? את אינך מרגישה שאנחנו שבעים מדי?"

 

"במה אתה רואה מותרות?" אני שואלת, "בזה שאנחנו כל שוכני הקומה, צריכים לעמוד בבוקר בתור לבית-השימוש האחד שהקציבו לנו? או להתרחץ בזוגות כדי לאפשר לכל הדיירים בקומה להתקלח עד שהילדים מגיעים מבתי הילדים? אני לא רואה בכך שום מותרות ומקווה להגיע לשיכון וותיקים עם השירותים הפרטיים", אני מכריזה בפסקנות. "תגיד לי", אני שוב שואלת אותו, "באמת אתה מתגעגע לחורים המבחילים באדמה, שמעליהם היה מבנה עץ רעוע אשר שימשו כשירותים מפיצי מחלות?"

 

אהרון לא עונה לי, ואנחנו כבר צועדים במדרכה אחרת, גם כאן ישנם דשאים ירוקים המסתיימים בגינות פורחות הצמודות לבתי שיכוני הוותיקים הגדולים. והמדרכה מוצלת בעצי פיקוס מרשימים בגודלם. ואני ממשיכה, "תראה אהרון, תסתכל מסביב, אתה לא נהנה מכל היופי הזה?" על כך הוא לא עונה והוא מפתיע אותי בשאלה חדשה, "תגידי, אולי את יודעת מי זה זורק את השק שאני משרה במקלחת במי סיד, כדי שיתרכך וישמש כסמרטוט לשטיפת הרצפה?"

 

"אה, זאת אני שזורקת לך את הפח עם השק מהמקלחת", אני מתריסה בפניו, "אהרון" אני אומרת, "זאת מקלחת משותפת ואתה לא יכול לשים לנו שם את הלכלוך הזה, ובכלל, למה אתה לא משתמש בסמרטוטי הרצפה החדשים שמביאים למחסן האספקה? הם רכים וגמישים, ואפשר לנקות אתם הרבה יותר טוב", אני מרצה לו.

 

"אבל השקים שאני מביא מהאסם לא עולים כסף, ואני כל כך רגיל לרכך אותם ואיתם לנקות את הבית, במשך כל כך הרבה שנים", הוא מסביר לי בעצב, ומוחה בכך על הזלזול שהפגנתי כלפי המאמץ שהוא עושה למען הפשטות והחיסכון, בהכנת סמרטוט הרצפה.

 

"אז אם אתה מוכרח דווקא להשתמש בשקים הקשים והמריחים מכל החומרים שהיו בהם, אז כיוון שאתה גר בקצה המרפסת, תעמיד שם את הפח עם מי-הסיד לשקים שאתה מכין", אני מציעה לו בנדיבות.

 

אהרון שותק, ואני מרגישה שלא בנוח מהשיחה הזאת ומצפה לסיומה. אני מהרהרת ביני לעצמי, שאולי העלבתי אותו. אך איני מצליחה לבקש סליחה. ימים רבים עסקנו, דיירי הבית בשאלה, "מי יגיד לאהרון שאיננו מוכנים שהפח עם הסיד לריכוך השקים יעמוד במקלחת המשותפת. והנה נזדמן לי להגיד לו את זה, ולמרות אי-הנוחיות שבאמירה, הרגשתי הקלה כל שהיא.

 

עכשיו, אהרון מתרצה, כנראה שפער הגילים נכנס לתודעתו והוא אומר לי, "טוב, אני באמת אשים את הפח ליד חדרי בקצה המרפסת". כי עדין אינו מוכן להיכנע לסמרטוטי הרצפה המודרניים. ואכן כך היה, הפח עם מי הסיד הוצב בקצה המרפסת המשותפת, ונתקלתי בו רק כששטפתי אותה בתורנות הניקיון.

 

אני שואלת אותו, "תגיד לי אהרון, למה לא עברת לשיכון הוותיקים עם הפרטיות בשירותים? למה אתה צריך לסבול את השיגעונות שלנו הצעירים? ואנחנו קשה לנו לקבל את שלך?" והוא מחייך קצת ועונה לי, "בזה כל העניין, ראשית אינני מוכן למותרות של שיכוני הוותיקים, ושנית, אני בהחלט מעוניין שאתם הצעירים, תחיו בצנעה, ותלמדו שאפשר לחיות גם בלי כל החידושים שממש מקלקלים את האדם בחברתנו".

 

"אתה יודע שזה לא יעזור, הדוגמה האישית שלך שהפכה אותך לייחודי ומיוחד, ואיש לא יוכל להדמות אליך", אני מוסיפה, ומקווה שזה משפט לסיום השיחה.

 

אך אהרון עדין לא משחרר אותי, ואנחנו ממשיכים להלך במדרכות, אהרון מניף את מקלו קדימה או שם אותו מאחורי הגב בידו המקופלת. אני מציצה לצדדים, ורואה שאין איש בשטח, אני מנצלת את שתיקתו של אהרון ומשנה את נושא השיחה, ומנסה שנית, "תראה אהרון, באיזה יופי אנחנו מתהלכים כאן, למרות שקיץ, אנחנו צועדים על המדרכות, שהפיקוסים הענקיים עם צמרותיהם האדירות חוסמים את חום השמש, והצאלונים צובעים את השטח בפריחתם האדומה-כתומה. ותראה את הבתים הגדולים עם גינות החברים המטופחות, זה לא נותן לך סיפוק? הרי כשהגעת הנה, הייתה כאן רק שממה. רק חום וקדחת, ותביט סביבך, גן פורח".

 

אך אהרון בשלו, "את יודעת", הוא אומר לי, "הטעות הגדולה שעשינו בזמנו - שהסכמנו לקבל ל"חצר" את הבנות של חנה מייזל, משם התחילה ההתדרדרות, והשאיפה למותרות בחיי החברים".

 

שוב הוא מצליח להרגיז אותי, "איך אתה יכול לחשוב כך עד היום? הרי עליזה אשתך היא בוגרת חוות העלמות של חנה מייזל, שנים שהחברים נהנו משפע ירקות שגידלה בגינת הבית של הקיבוץ, ואתה בתוכם. איתה הקמת משפחה, בזכותה יש לך בנות נפלאות, חתנים ונכדים מוכשרים שעזרת כל כך בגידולם, אני לא מאמינה שאתה חושב שאפשר היה אחרת". אהרון לא עונה לי, וכך נדמה השיחה בינינו. אני אומרת לו את הדברים ישירות מדי, וזה לא מאפשר לגשר על פער השקפות-חיים שבינינו, אולי פער הדורות. האמת, גם אין לי חשק להתמודד עם עקשנותו של אדם קשיש, שלא מסוגל להגיד בפה מלא שהעקשנות והרצון הבלתי מתפשר, הביא לתוצאות שאפשר ליהנות מהן.

 

אבא שלי, שהיה גם הוא מהוותיקים, אבל צעיר מאהרון, שנתן גם הוא את כל חייו לקיבוץ ולעמק הזה, וזכה לשכול וקדחת, בכל זאת בסוף ימיו היה תמיד אומר לי, "הנחת והסיפוק שיש לי מהחיים, וזאת למרות כל השנים הקשות בעבודה, והשכול שהכה בי פעמיים, זה כשאני מתהלך בשבילי הקיבוץ, ורואה את הישוב היפה והגדול הזה שהקמנו, וכשאני מביט מהגבעה על העמק-הפורח, ועל הירוק שמסביב והישובים הפורחים, זה הסיפוק האמיתי והנחת מחיי, חוץ כמובן מהמשפחה היפה שהקמנו כאן, מה היה לי כשהגעתי הנה?"

 

ידעתי שאהרון מאוכזב ממני, משום מה הוא ראה בי מישהי שמוכנה להסכים לא לקדם את "חיי המותרות", כפי שקרא לחיינו הצנועים בקיבוץ, והרי אני הייתי מאוד פעילה בלשפר את חיי החברים ולאפשר להורי תנאי חיים טובים יותר. תמיד לחמתי לעצמאותו של הפרט בקיבוץ ככל שזה ניתן, כשהדברים קשורים לחייו הפרטיים של החבר ולמשפחתו.

 

אך אהרון לא הרפה ממני.

 

כשהייתי מנהלת ענף-המזון של הקיבוץ, הכנסתי שם סדרים חדשים, ניקיון והתנהלות כלכלית, כפי שלמדתי בקורס המיוחד לענף המזון. מחסני האקונומיה ובתי הקירור בענף, היו עד לבואי, מיושנים, פרוצים, וכל מי שרצה, נכנס בדרכו הוא ולקח ככל העולה על רוחו. דבר שלא יכול היה להמשך עם הסדרים שהתחלתי להכניס שם. כי אחרת לא יכולתי לבצע את התכנון לפי התקציב שקיבלתי לשם כך. תקציב ענף המזון היה הגבוה ביותר מבין תקציבי ענפי השירות שבקיבוץ. לכן תליתי על משרד מחסן האקונומיה, את המודעה הזאת:

"נעילת הדלתות באקונומיה במפתח רגיל, אינה מחסום לפורצים וגנבים, היא רק סימן, שאין להיכנס לכאן בלי רשות".

 

אהרון שטיפל במוטורים של בתי הקירור בענף המזון. קרא לי לחדרו לשיחה.

 

הוא גר אז כבר בדירת שיכון וותיקים ג'. בקומת הקרקע, שהכיל כניסה נפרדת לדירתו, שירותים ומקלחת, היה בה חדר כניסה שעמד בו שולחן גדול ועוד חדר וחצי. שעמדו בהן מיטות השינה שלו ושל עליזה. את המותרות הללו, הסכים לקבל, אחרי שעליזה אשתו שהייתה פעילה בתנועה והקימה את "משען" לקשישים נזקקים בארץ, חזרה מכל פעילויותיה הביתה, ולא יכלה להמשיך באותו "בית אדום" עם המרפסת המשותפת והשירותים בקצה המרפסת המשותפים, וכבר לא יכלה לחלוק את חייה עם כל המשפחות הצעירות שהתגוררו בקומה ב'. למענה נעתר אהרון לעבור ל"דירת הפאר" בשיכון ותיקים ג'. 39 מ"ר גודלה. הגעתי לביתו, היה קיץ חם, אהרון ישב ליד השולחן הגדל בכניסה, בגופיה ומכנסים קצרים. הוא הסביר לי שברצונו לדבר איתי על הפתק שהדבקתי על דלת הכניסה למשרדי באקונומיה. "אין לך רשות לכתוב כך על דלת המשרד שלך, זאת הודעה באי-יכולתך לנהל את המקום", אמר.

 

"אני לא מבינה, למה?" השבתי לו. אני מסבירה לכל אלה שנכנסים בלילה למקררים והמחסנים, שמעכשיו סידורי הכניסה הם רק ברשות.

 

"הדלת צריכה להישאר לא נעולה, וסמכותך צריכה להיות כזו, שאין נכנסים בה, אפילו שהדלת לא נעולה". אמר. עניתי לו, "נו באמת אהרון, מה אתה לא מכיר את החברים כאן? הרי ערב אחד אשאיר את הדלתות לא נעולות, ולא יישאר במשרד ובמחסנים מאומה". אהרון המשיך להוכיח אותי, ולהסביר לי. ואני הסברתי את דרכי. שהייתה קשה גם כך. ישבנו מזיעים, עד שנזכר שלא הציע לי שתייה. הוא קרא לעליזה ואמר לה, "זיוה רוצה לשתות", מבלי לשאול אותי לרצוני. עליזה שאלה אותי, "מה רצונך?" רציתי לענות לה, "משהוא קר". אבל אהרון הקדים אותי ואמר, "עליזה, זיוה רוצה נס-קפה, אולי תעשי לה?"

 

עליזה התרוממה מהכיסא בכבדות, ונגשה לקומקום החשמלי המרופט, שעמד סמוך אלינו על השולחן, היא הדליקה אותו, והוא התחיל להשמיע קולות שלא אפשרו לנו לדבר. היא לקחה כוס, נגבה אותה, והכניסה לתוכה כפית גדושה של אבקת נס-קפה מקופסא קטנה שעמדה שם, שמה כפית סוכר, וכשהמים רתחו, הרימה את הקומקום הרותח והתחילה למזוג מים לכוס... רציתי לעשות זאת בעצמי, אבל חששתי שתיעלב, לכן צפיתי בה בסבלנות, בכלל לא כל כך רציתי לשתות, אבל חששתי שאהרון ייעלב. עכשיו כבר עליזה גמרה לבחוש את המים עם אבקת הנס ועם הסוכר ואז, הרימה כד קטן עם חלב שעמד שם ליד הקומקום, והתחילה למזוג חלב לנס שבכוס. בעודה מוזגת מהחלב, ראיתי שהחלב הפך בכוס לגבינה, הוא היה חמוץ. עליזה שראתה אף היא את הגושים הקטנים של החלב החמוץ, מהרה לקחת את הכוס ושפכה את תוכנה לכיור המקלחת, ששימש גם ככיור המטבחון בשיכון הוותיקים ג'. היא שטפה אותה. העמידה על השולחן, הדליקה שוב את הקומקום החשמלי המרופט, והודיע לנו שהיא נגשת לחדרי-החולים, שבבית ממול מעבר לכביש, שם נמצא המקרר שלהם, והיא תביא חלב טוב משם, שבטח לא החמיץ.

 

לא הספקתי למנוע אותה מללכת להביא חלב חדש, והיא כבר הייתה מעבר לדלת. ראיתי אותה נזהרת בחציית הכביש.

 

אמרתי לאהרון, "תגיד, למה המקרר שלכם עומד שם?"

 

והוא ענה, "כשהסכמתי לעבור לדירה הזו, אמרתי לעליזה, שהיא יכולה להכניס מקרר כי זה ביתה. אבל שתדע, שאני לא אשתה ממנו ולא אוכל ממנו דבר ". אז היא העמידה אותו בחדרי החולים שממול.

 

בדחף שנתקפתי אמרתי, "אתה יודע אהרון, אתה פשוט אגואיסט". והוא נזעק, "למה את אומרת לי את זה? זאת היתה עליזה שמצאה את הפתרון הזה".

 

לא ויתרתי, "אתה מזמין אותי לקפה, שעליזה תעשה אותו ודורש ממנה לצאת מהבית לעבור את הכביש כדי להביא חלב, זה נראה לי סידור נורא?"

 

"מה נורא בזה?" שאל אותי, "אני לא מוכן להחזיק בבית מקרר, אין לי צורך בו",

 

"אבל אתה שותה ואוכל ממנו בכל זאת", החזרתי לו. בינתיים עליזה חזרה עם החלב, ואמרה באירוניה, "בוודאי שאין לו צורך בו. כי הלימון לתה שלו נמצא שם ואני הולכת להביא אותו. והחלב לקפה גם הוא נמצא שם, והמרגרינה ואפילו הדבש. הכול שם, מעבר לכביש, במרפסת של חדרי-החולים בחוץ, רחוק מהאידיאלים של אהרון על חיי מותרות". לא הסכמתי שימזגו לי כוס קפה חדשה. קמתי ואמרתי לאהרון, "לדעתי אינך יכול להטיף מוסר לאחרים וללמד דרכי התנהגות לצעירים כמוני, בזמן שאתה מבין רק את עצמך, ואינך חושב שצרכים ורצונות של זולתך חשובים וראויים להתממש כשאפשר להשיגם, ואתה רואה בהם הפקרות ולא מספיק צנועים".

 

יצאתי מהחדר, בחוץ האוויר כבר התקרר מעט, והלכתי משם נסערת.

 

כאשר הייתי עורכת העלון, היה מדי פעם מעיר לי על דברים שנתתי להם מקום בעלון. פעם אחת אף הודיע לי שעלי להתפטר מעריכת העלון, כיוון שלקראת חג הקיבוץ, העלה חבר ותיק זיכרון מימי "חצר-כנרת", והזכיר בכתבתו את אהרון, הוא סיפר שאהרון היה איש הביטחון ב"חצר", והסתיר נשק ומסמכים חשובים, בבור שנחפר במכלאה של הפר, כשהוא בטוח שאיש לא יעז לפרוץ לחצרו של הפר שכולם פחדו ממנו.

 

אהרון תפס אותי ליד חדר-האוכל, כשהמקל שלו בידו. ואמר לי, "עליך להתפטר מעריכת העלון, כי לא בדקת איתי את אמיתותו של הסיפור. חובה על עורך עיתון המפרסם דברים, לבדוק את אמיתותם". ואני עניתי לו: "טוב, הנה אני מודיעה על התפטרותי, אז במה זה ישנה את מה שפורסם?" ואז הוא אמר, "אחרי שתתפטרי נבחר אותך שנית, כי העלונים שאת עושה הם טובים ויפים, אבל אינם פוטרים אותך מבדיקת אמינות הדברים שאת מפרסמת, ואת צריכה לשאת באחריות זו שלא עמדת בה". הפעם היו דבריו של אהרון, שיעור חשוב עבורי, להמשך העיסוק בנושאי פרסום. לקחתי אותם לתשומת ליבי ואני זוכרת אותם בכל פרסומי עד היום.

 

בשנותיו האחרונות, הייתי צופה בו, צועד בשבילי הקיבוץ ועל המדרכות עם מקלו המתעופף לכל הכיוונים, נעצר ומדבר עם החברים הפוגשים בו באהדה, ונראה לי שדווקא נהנה מהיופי והנוחיות שהקיבוץ השתדל לאפשר לו ולחבריו הוותיקים.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: