שקית מוזרה / זיוה ליש

 

שקית מוזרה

זיוה ליש - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהייתי בכתה א' אולי כבר בכתה ב', האמנתי בקדושת הדתיות עם אלוהים שבשמים, כיוון שהיה לי סבא עם זקן לבן, שגר בירושלים ועסק בלימוד התנ"ך ושאר כתבי הקודש.

איור מאת יעקב גוטרמן

היה לי אז זמן למחשבות על עניינים רציניים אלה, כיוון שעברו עלי שעות רבות ביחידות בחדר-ההורים, במנוחות הצהרים הארוכות. גרתי עם ההורים בחדרם שהיה במבנה קטן, מרוחק ממבני הלינה המשותפת ואף מהבתים הגדולים, שם התגוררו עם הוריהם ילדים רבים. כמובן שבחלק מזמן "המנוחה", שהייתה חובה, עסקתי בחיפושים אחר הפתעות. בין הדברים של הורי מצאתי לא מעט דברים שהעשירו את ידיעותיי עליהם.

 

בצהרי יום חם אחד, בחדר הקטן והלא מאוורר, הגעתי לפשפש בארון הנעליים שהיה חציו השני של ארגז המצעים, ושניהם יחד שמשו כספסל במרפסת, שבנה אבא שלי הנגר. בעוד שלארגז המצעים הייתה דלת עליונה שנפתחה כלפי מעלה, לארון הנעלים שבהמשך לה, היו שתי דלתות נפתחות, שתחתיתן קרוב לרצפה. לכן, התיישבתי על הרצפה מול "ארון הנעלים", פתחתי את הדלתות, הכנסתי יד עד עומק הארון, כי חשבתי למצוא שם את נעלי העקב הדקים והגבוהים, שאימא הביאה מביתה בחו"ל, אך בקיבוץ, היא לא השתמשה בהם אף פעם. אני דווקא נעלתי אותן מדי פעם והייתי מתהלכת בהם באותן שעות ה"מנוחה" הארוכות, כשאני לבדי בחדר הורי. איש לא ידע על כך, אך אני התנסיתי בנעלי עקב לבנות אמיתיות. למדתי כיצד להחזיק שיווי משקל ולא ליפול ברונדלים שעשיתי סביב החדר והמרפסת. כשהתעייפתי, הייתי מחזירה אותן לעומק ארון הנעליים וסוגרת דלתותיו השומרות על סודי.

 

והנה, באותו יום, כשהתיישבתי על הרצפה ופתחתי את דלתות ארון הנעלים, כשהכנסתי את ידי למצוא את נעלי העקב, נתקלה ידי בשקית שהכילה משהו קשה בתוכה. משכתי אותה החוצה. בידי החזקתי שקית ישנה, עשויה קטיפה בצבע סגול-בורדו כהה, עם שרוך עגול עבה וכשמושכים בו השקית נפתחת. זה נראה דהוי וישן מאוד. שחררתי את השרוך ובזהירות פתחתי את השקית התפוחה בגבשושיות מוזרות... ראיתי שם שתי קופסאות מלופפות כל אחת ברצועות של עור. לא ידעתי מה זה וגם קצת נבהלתי. מיד סגרתי והחזרתי אותה למעמקי הארון מאחורי הנעלים. לאחר זמן שכחתי ממנה.

 

לימים, מלאו לבן דודי יפיע, בר-מצווה. הסבא שלנו הגיע מירושלים לכנרת כדי לחגוג את בר-המצווה לנכדו הראשון בארץ הקודש, וללמד אותו כיצד לשים תפילין על זרועו וראשו. סבא מנחם מנדל סמירין, היה ממש סבא מהשירים. הוא היה גבוה והיה לו זקן לבן ארוך שהקרין הדרת קדושה ואהבה. שלושה ימים ישב יפיע בן-דודי הגדול, בחדר הוריו, עם הסבא מירושלים, כשהוא נאלץ ללמוד מפיו את הנדרש מכל ילד יהודי המגיע לגיל מצוות. ילדי הקיבוץ היו משוחררים מכך. בגיל 13, הקיבוץ העניק להם מעדר וספר תנ"ך, והם בורכו וקיבלו על עצמם את הסיסמה: "לעבודה ולתורה". ביום השלישי ללימודיו, החלטתי לעלות לחדר הוריו שהיה בקומה השנייה ולראות במו עיני את יפיע בן דודי האהוב, יושב עם הסבא הקדוש שלנו ולראות מה הוא מלמד אותו. עליתי לחדרם של הדודים ובני הדודים שלי. כשהגעתי למרפסת הצרה שחיברה את כל חדרי הבית, ראיתי את יפיע יושב שם עם פנים מעונות, על זרועו קופסה כזו סגורה עם בסיס רחב, ורצועות היוצאות ממנה מלפפות את זרועו עד לכתף. וקופסה נוספת הייתה קשורה במרכז המצח שלו, גם היא מחוזקת ברצועות עור שהקיפו את ראשו ומצחו.

 

"אלה הם תפילין", הסביר לי הסבא שישב שם ליד יפיע, כשהתקרבתי אליהם. והוסיף: "הוא צריך לשים אותם בכל בוקר, וללמוד להגיד את הפסוקים הנמצאים בתוכם". סבא קרב אותי אליו, והסביר לי שכל בחור יהודי, חייב מגיל 13, כל בוקר להניח תפילין. אלה הקופסאות והרצועות שנכרכו לבן-דודי יפיע על היד והראש. סבא גם הסביר שחייבים להתעטף בטלית ולהתפלל עם הפנים לירושלים. ראיתי שהטלית של יפיע הונחה על מעקה המרפסת, כי היה חם מאוד בשעת הצהרים של אותו יום קיצי. הם היו בהפסקה מהלימוד שהתיש את שניהם. יפיע קרץ לי בעיניו, ורמז לי להסתלק משם, כי לא רצה שאראה אותו עם הדבר המוזר הזה שחבש. היה זה שעור ראשון עבורי במנהגי ההלכה היהודית.

 

פתאום נזכרתי בשקיק הקטיפה הדהויה עם שרוך הקשירה שלה, והקופסאות המוזרות הקשורות ברצועות עור, שמצאתי בארון הנעלים במרפסת של חדר הורי. לאחר שהסבא נסע חזרה לירושלים, ונשארתי שוב לבד בחדר ההורים, התפניתי לחפש את שקית הקטיפה. פתחתי את ארון הנעליים והוצאתי אותה ממקום משכנה "המכובד" בין נעלי העבודה והשבת של הורי. משכתי בשרוך והשקית נפתחה, הוצאתי בזהירות את הקופסאות המלופפות ברצועות העור. התרתי אותן ושחררתי את הקופסאות שהיו כלואות בהן. ראיתי שהחלק המרובע דבוק לבסיס ועליו קופסת עץ המכסה אותו, איננה דבוקה לקופסה הסגורה הדבוקה לבסיס. סגרתי את מכסי התפילין, כרכתי עליהם את רצועות העור, הכנסתי אותן לשקית הקטיפה הישנה ומשכתי בחוט. במהירות החזרתי אותה לארון הנעלים מקום משכנה. חשתי שאולי אסור לי לגעת ולבדוק את הדבר "הקדוש" הזה. אבל הסקרנות לגלות ולראות מה נמצא שם בתוך הקופסאות השחורות הדבוקות למשטח העץ, גברו על פחד "חילול הקודש" שדבק בי. מאז אותו היום, נכנס בי הדיבוק, לראות מה נמצא בתוך הקופסאות השחורות. מצד אחד הייתי בטוחה שזה דבר קדוש, הרי הסבא שלי בא במיוחד מירושלים, להביא ליפיע בן-דודי קופסאות כאלה. כבר ידעתי שקוראים להן "תפילין", וחשוב שילד בר-מיצוה ילמד להשתמש ולהתפלל איתם, זה נראה לי באמת קדוש, כמו שסבא שלי, מנחם מנדל-סמירין נחשב לקדוש בעיני. הוא הרי מתפלל ומדבר עם אלוהים, לא כמו אבא שלי וכל האחים שלו. סבא היה קורא בתורה וגם במשנה ובתלמוד, שגם הם היו ספרים קדושים. למרות זאת, הרגשתי צורך עצום, להציץ פנימה לתוך הקופסאות הסגורות. כל יום שהתאפשר לי, הייתי מוציאה את שקית הקטיפה הדהויה, מביטה לכיוון השמים, נתקלת בתקרת הבטון של המרפסת, ומחליטה שאלוהים נח עכשיו כמו כולם, והוא לא רואה אותי, כי גג הבטון של המרפסת מגונן עלי... ואז הייתי מנסה להפריד את הקופסא הדבוקה למשטח העץ מהבסיס שלה, מבלי לפגוע בה ולקלקלה. אך היא הייתה דבוקה חזק ולא רצתה להיפרד מבסיסה. כשלא הצלחתי לעשות זאת בכוח ידי ואצבעותיי, נעזרתי בסכין כהה שהייתה בארון הנעלים ושימשה לגרד את הבוץ שדבק בנעליים בחורף. וכך כל יום, כשאני כבר סקרנית מאוד להצליח מבלי שאלוהים יראה ויכעס עלי, הרחבתי את הסדק שנוצר בין הקופסה לבסיסה, עד שיום אחד, אחרי ימים רבים, נתקה הקופסה ממושבה, רק קיר אחד שלה נשאר דבוק לקרש הבסיס. רועדת מהתרגשות הצצתי פנימה לקופסה, עד שנגלה לעיני החלק הפנימי שלה. הוכיתי בתדהמה. חלל הקופסה היה מחולק במחיצות ניר קלף עבה, שיצר בה תאים קטנים. כשישה או חמשה תאים היו בה. התאים היו מלאים בקורי עכביש מאובקים בחול דק. בשני תאים היו מגולגלים ניירות קלף מאובקים אף הם. ביד רועדת הוצאתי את אחד מגלילי הקלף הקטנים, עכביש קטן זינק ממנה. כנראה הפרעתי את מנוחתו הקדושה והוא זינק וחיפש אחר מקום מסתור בשקית הריקה. פרשתי את הקלף שבידי וראיתי שרשום עליו באותיות שחורות מקושטות: "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד". כל עוד נפשי בי, גלגלתי חזרה את הקלף עם התפילה והכנסתי אותו חזרה לתא שלו. סגרתי את הקופסה, קשרתי היטב את הרצועות סביבה כדי שיחזיקו את הקופסה שניתקתי מבסיסה. הכנסתי הכול לשקית הקטיפה הסגולה-בורדו, קשרתי ככל שיכולתי את השרוך והחזרתי אותה למעמקי ארון הנעלים.

 

באותו לילה לא יכולתי להירדם. שכבתי במיטתי הקטנה שניצבה ליד מיטת הורי ומחשבות חרטה לא עזבו אותי. אם כבר חיבלתי בקופסאות הקדושות, למה השארתי אותן כך בעליבותן? למחרת המחשבות הטורדניות על השקית והתפילין שבתוכם לא עזבו אותי במשך כל שעות הלימודים. לא יכולתי להתרכז בנעשה בכתה, ומיד כשהגעתי הביתה למנוחת הצהריים, פתחתי את ארון הנעלים, הוצאתי את השקית, הכנסתי אותה לחדר והנחתי אותה על השולחן. יצאתי למרפסת לחכות להורים, לא יכולתי להימצא בחדר כשהשקית מביטה בי.

 

אימא באה ראשונה מהעבודה, כשראתה את השקית היא הזדעקה: "זיויק, איפה מצאת את השקית הזאת? הרי בתוכה התפילין של אבא שלך, והם דבר קדוש", ובהתרגשות לקחה אותה בידיה. אימא שמרה בליבה את קדושת המסורת שספגה בילדותה. היא לא הדליקה נרות, כי לא היו לה אפילו גפרורים, אבל השתמשה במילה "כישופים", לכל הפחדים שהייתה צריכה לגרש, כדי להגן על עצמה ועל המשפחה. כשאימא אך נגעה בה והתחילה למשוך בשרוך, גל אבק התרומם מהשקית הקדושה. "את יודעת איזה כישוף יכול להיות כאן?" אמרה לי.

 

"אמא, מצאתי את השקית הקדושה הזאת בין הנעלים שבארון על המרפסת". עניתי. אימא יצאה למרפסת עם השקית, כדי לא ללכלך את החדר באבק ובחול שהתחילו להישפך ממנה. במרפסת כשהיא עומדת ליד המעקה, ניערה היטב את השקית מעבר לו, כשהים והעמק כולו פרושים לפניה. עכשיו ראתה כבר את קופסת התפילין השבורה, ותוך כדי שהיא מנקה את התאים מחול וקורי העכביש מלמלה: "ישמרני האל, זיויק, זה כישוף נורא לפתוח את זה".

 

אימא סידרה הכול בחזרה ואמרה לי שתשיג דבק בנגריה ותדביק את הקופסה למקומה, ואת השקית תכבס. "לא נספר על כך לאבא ולא לאף אחד, ואת מבטיחה לא לגעת בהם יותר", כך ציוותה עלי. הנהנתי בראשי, אך לא הבטחתי מפורשות... מאותו יום נשמרו התפילין עם השקית בארון הבגדים בחדר ההורים, מתחת לשמלות של אימא התלויות בו. מדי פעם הייתי בודקת בארון השמלות של אמא, אם השקית עדין מונחת שם, עד שברבות הימים שכחתי ממנה. עד היום אינני יודעת מה עלה, לבסוף, בגורל התפילין והשקית הישנה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: