לאהוב / זיוה ליש

 

לאהוב

זיוה ליש - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אינני סופרת, ולכן אינני יכולה לחבר ולהמציא סיפור אהבה, מלבד את סיפורי שלי.

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא היה נער רזה, אבל שרירי, ואפילו קפיצי בהליכתו. הפנים מחודדות, האף אדום ונותן לפנים חזות רצינית, אך השפתיים אדומות יותר, מעוקמות קצת מעל שקע הסנטר המחודד המשלים את הפנים. על הראש שער חום-בהיר עם בלורית מרשימה המתרוממת במרכזו, כיאה לנער בימים ההם. רק כשהוא צוחק או מחיך, יש זהר שקורן ממבע הפנים הרציניות. ואפילו טוב לב ותמימות כל שהיא מסתמנת במראה הפנים הצעירות.

 

לבוש מכנסים קצרים בצבע חאקי, המחוזקים בחגורה השומרת גם על חולצת החאקי שלא תצא ממקום מושבה, אסופה בקפידה בתוך המכנסיים הקצרים. השרוולים הארוכים של החולצה, מקופלים בדייקנות כמעט עד הכתפיים, ומגלים זרועות רזות אך שזופות ומוצקות. וכולו מקרין סדר וביטחון.

 

כך הוא נראה כשנפגשו עיניהם בפעם הראשונה, שני קיבוצניקים, שגמרו לא מזמן את כתה י"א, שיצאו לסמינר בני "האיחוד" בנושא: "הגיוס ל-צה"ל". בקיבוץ רמת-רחל, עם חבריהם בני ה-17-18.

 

היא חשה מיד איזו קרבה ושייכות לדמות שצדה עינה, בעלת הבלורית ובגדי החאקי, כאילו שכבר ראתה אותו קודם לכן, מישהו השייך לה. מבלי להבין ידעה, כי מראיה שונה לחלוטין ממראהו המסודר והסמכותי. שערה המלא והמתולתל הכלוא בתוך צמות עבות, שלא ניתנות לריסון, יוצא בהתרסה ומכסה את המצח וסוגר על פניה העגולות. אמא שלה קוראת לשער הבלתי ניתן לשליטה: "צ'וב", אולי זאת מילה או כינוי ביידיש לחוסר סדר, לעצמאות וחוסר משמעת, כפי שהתגבשה אישיותה הצעירה. מכנסיה הקצרים עם הגומי הלוחץ באזור המפשעות מתפיח את גופה שגם כך אינו צנום במיוחד.

 

מפגש העיניים הראשון הזה, יצר רשף קצר שנטמע בנפשותיהם פנימה.

 

במשך כל ימי הסמינר, נמשכו האחד לשני, אך לא העזו להתקרב מדי, ולא חשבו על מפגש ייחודי ביניהם. במשך ימי הסמינר, בכל קבוצה או פעילות בו הוא היה, דאגה היא להימצא גם כן. משיכה שניחשה אחד את רגשות השני ואת רגשותיהם שלהם הבלתי ברורים עדין.

 

בערב האחרון לסמינר, נערכה מסיבת הסיום, כול המשתתפים נדחקו לפני דלת הכניסה לאולם הגדול, כשהם רחוצים ולבושים בגדי שבת נקיים. בזווית עינה, היא רואה אותו, מנסה להדחק בין הנכנסים לחדר-האוכל. כולו מזיע, לבוש עדין בבגדי החול, בגדי החאקי שלו. מיד הבינה שאך זה עתה גמר לסדר את האולם למסיבת הסיום ולא הספיק לנוח, להתרחץ וללבוש בגדי שבת כמו-כולם. באומץ בלתי נשלט היא מפלסת לה דרך בין הנדחקים לפתח האולם, וכשהיא מגיע אליו, היא מרימה יד לקפל השרוול בחולצתו, ומושכת בו קלות. הוא מפנה אליה את ראשו, והיא לוחשת לו: "לך להתרחץ ולהחליף בגדים, אני אשמור לך מקום ישיבה." קשר ראשון אמיתי.

 

והוא, כאילו ציפה לכך. בלי להגיד מילה, הסתובב לעשות את מבוקשה. מצליח להיחלץ מול זרם הנדחקים להיכנס, רץ לחדרו להסתדר. והיא בנחישות הגיעה לשולחן ראשון, ותפסה מקום לשניהם על הספסל, לא רחוק מדלת הכניסה, כדי שלא יבחינו החברים שזה היה מוסכם בניהם. וכאשר הגיע, והוא רחוץ ונאה בבגדי השבת שלו, כשהשירה הייתה בעיצומה, וכאילו במקרה מצא מקום פנוי לידה. כשהתיישב חשו שניהם, בכתף הנוגעת בכתף, במגע ראשון המעביר צמרמורת של התרגשות עד עמקי הבטן, תחושה מיוחדת ובלתי מוכרת בגוף, העוברת בין שניהם. היא לא ידעה שזאת אהבה, והוא סימן אותה בנפשו.

 

זאת הייתה התחלה של חיים שלמים ביחד, שהתנהלה בקצב איטי. שלוש שנים של פגישות מזדמנות, הכרות, משיכה וגעגועים בלתי פוסקים. המתלווים לשירות הצבאי תהפוכות האירועים של כל אחד מהם. כשהם מתוודעים לשוני ולמשותף שביניהם. הרגשת השייכות לא עוזבת אותם, והמשיכה ביניהם מתעצמת.

 

יחד עברו התנסויות ראשונות בטיולי לילה ובמגע גופני מרתק, שאיש לא הכין אותם אליו. לא הייתה אז ספרות מותרת בנושאים אלה, וגם לא טלוויזיה המגלה היום הכול לכל הגילים.

 

לכן קשה להאמין, אבל עובדה היא, שעוד היום, במרחק של יובל ועוד במעט עשור שנים, הם יושבים בדירתם מול הטלוויזיה, ועדין שולחים מבטי אהבה ודאגה אחד לשני. מדי פעם נשלחות ידיים הנלחצות זו לזו, חיוך רחב והודעה על האהבה הנמשכת מאז, על קשר אמיץ, חברות ושייכות גורל. פתאום פורץ וויכוח, רוגז והאשמות הדדיות, אשר דועכות להן, מהיותן מוכרות משנים רבות של חיים משותפים, האהבה מנצחת, הקשר לא יכול להינתק.

 

כמעט כל ערב, מתקשרים בטלפון כל הילדים, ואף נכדים שבגרו. שואלים: "מה נשמע?" ומודיעים מתי יבואו לבקר. נכנסים נכדים, נותנים נשיקה לסבא וסבתא ומוצאים את מבוקשם במגרות המטבח במקרר ובחדרי הבית, אפילו נינים כבר מזמינים אותם לימי ההולדת שלהם.

 

"סבתא, סבא," קוראת להם נכדה בת 10 כשהיא נכנסת בסערה לביתם, "ראיתם איזה נרקיסים יפים פרחו לכם מתחת לעץ האגוז?... והצבעונים מקסימים בצבעיהם, מהפקעות שהביא לכם עודד מהטיול שלו בהולנד, איזה יופי." "כן, בוודאי שראינו, הרי אנחנו זרענו אותם והשקינו עד שפקעו ופרחו," הם עונים לה. "להכין לכם קפה?" היא שואלת, "בוודאי," הם עונים לה. עד מהרה, קפה ריחני וצלחת עם שטוחים ועוגת שמרים מוגשת לכורסתם. כך זה עם כולם, לפעמים עולים בה זיכרונות והיא נזכרת, איך שכשעמדה מתחת לחופה (לפני המון שנים), לא עזבה אותה התחושה והמחשבה המטרידה, כיצד היא מעיזה להתחייב עכשיו, בגיל כל כך צעיר שעדין רק נוגע בשנת ה-20 שלה, וזה לכל החיים? איזה סדר זה בעולם דווקא כשאתה עוד כל כך תמים ולא יודע כמעט כלום על החיים, אתה צריך להחליט עם מי תחיה כל ימי חייך? החיוורון פשט על פניה הלא מאופרות והיא עמדה להתעלף שם, מול הרב והקהל שהתאסף על הדשא, ליד בית הוריה. הייתה רוח של אחר-הצהריים, שמדי פעם נשפה חזק והעיפה את הצעיף שכיסה את ראשה ופניה, וכל האורחים מיהרו לתפוס את ההינומה המסתחררת באוויר כדי לכסות את הכלה החסודה שלא ידעה את נפשה. צביטה רצינית באחוריה, העירה אותה ממחשבות העילפון שלה, והיא הביטה על בחיר ליבה, שחש במצוקתה, מבטו המעודד עם שפתיו האדומות, העבירו בה צמרמורת של התרגשות. האביר שלה העומד תחת החופה, חובש כובע טמבל על בלוריתו החמודה, כיאה ליהודי כשר, נתן לה ביטחון בקשר עליו הימרה, עם האיש הצעיר והחתיך הזה, קשר שחדר לתודעתה.

 

"הושיטי אצבע," מצווה הרב, היא מושיטה אצבע, ובחיר נעוריה עונד לה טבעת, שמצליחה לעלות בדיוק עד אחרי הפרק הראשון באצבעה. ולפני שהבינה מה קרה, נגמר הטכס וידיים מחבקות אותה שפתיים מנשקות אותה, ותוך הטלטלה בין הידיים והשפתיים האוחזות בה, יש לה דאגה אחת - איך לשמור שהטבעת לא תנשור מהאצבע עליה ענד אותה חתנה הצעיר? היא מכופפת את הפרק הראשון של האצבע, כדי לשמור על הטבעת, וכך עם אצבע מכופפת היא מתנשקת ומתחבקת עם כולם, רק לא עם בחיר ליבה שעזב אותה לטובת חבריו שבאו מהצבא לחתונתם. מאוחר יותר, כשהתכנסו כולם בחדר-האוכל, בו נערכה מסיבת הכלולות, כשהיא מתקשה לאחוז בכף עם אצבע מכופפת, המגנה על הטבעת שלא תיפול. מסביר לה בחיר ליבה הנבון, שצריך להעביר את הטבעת לאצבע אחרת ביד השנייה. בקושי הוא מצליח בחסות המפה לישר לה את האצבע שהתאבנה כבר כפופה, והוא מעביר לה את הטבעת לאצבע הקבועה. שם היא מונחת עד היום.

 

עוד היום על הכורסאות בביתם המרווח, הם מוכנים להתפוצץ מצחוק מהזיכרונות הרבים על אירועים ושמחות של אז. להתרגש ולהזיל דמעה מזיכרונות קשים של שכול במשפחה, ובם סיפוק מהקרבה להוריהם והטיפול בהם עד יומם האחרון. ועוד דברים הקשורים בבריאות, בגידול הילדים, בנשיאה בעול עבודה ותפקידים שעשו בקיבוץ ומחוצה לו, וגם כעסים ואכזבות. והמון משפחה, שכדי לספר על הכול, צריך זמן וסבלנות אין קץ.

 

לשרוד את כל אלה, אפשר היה, בזכות האהבה וחוכמת החיים הנרכשת איתה, והיוצרת קשר חזק, שניצת במפגש עיניים רגעי, בין שני צעירים הנתונים ביד הגורל.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: