כל האגדות כולן / זיוה ליש

 

כל האגדות כולן

זיוה ליש - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כל אדם הוא אגדת חייו. יש אגדות קצרות, שנגדעו כמו במלחמות, ויש ארוכות יותר של הורים הנושאים את האגדות שנגדעו, ומשמרים אותן יחד עם האגדות כולן, המתכנסות בבתי העלמין.

איור מאת יעקב גוטרמן

 ***

היינו חבורת זאטוטים, ילדי "הצריף", ברגליים יחפות, מכנסיים קצרים, חולצות רחבות מבד כותנה "חזק", חסרות צורה ובצבעים משעממים, שאף פעם לא גוהצו. הן היו תוצרת בית שנתפרה במתפרת הילדים של הקיבוץ. למרות הצמות שנקלעו לכל הילדות, בלי הבדל בסוג השיער ובאורכו, היינו תמיד פרועי-שער במרבית שעות היום. אך נקראנו בגאווה - "ילדי-הצריף", מקום בו ניתנו לכל ילדי כנרת במשותף, מכתה א' ועד ח', חיי חברה וטיפול גשמי. "בצריף" קיבלנו את ארוחותינו, בו היו תאי הבגדים שלנו, שם שיחקנו במשחקי חברה, שם היו קבלות השבת בימי שישי, כשאנו מסובים סביב שולחנות עם המפות הלבנות מבד של סדינים, כשאנו מביטים תוך כדי שירי השבת, על צלחת האוכל שלנו המכילה צ'יפס שהספיק להתקרר מאז שעות הבוקר, כשטיגנו אותו במטבח הילדים.

 

כל ימי החופש-הגדול היו עוברים עלינו בפעילויות שארגנו לנו המטפלות בים, בחורשות האיקליפטוסים שלאורך הירדן. יצאנו למחנות הקיץ של התנועה ו"הנוער-העובד", ובילינו במחנונים שהיו רק שלנו - ילדי-הצריף לפי הכתות. כמובן שעבדנו בתורנות ב"צריף", ובענפי המשק השונים כפי שדרש סדרן העבודה, כל אחד לפי כתתו.

 

בערב האחרון של החופש-הגדול, ה-31 באוגוסט, היינו נוהגים ללכת "לחוף-השקט", כך קראנו לחוף הכנרת ליד ביה"ס התיכון "בית-ירח", כדי "להיפרד" מהחופש הגדול. כי למחרת בבוקר יצאנו לשנת לימודים חדשה, בבית החינוך בדגניה.

 

באותו יום אחה"צ היינו מתאספים ליד "הצריף", המטפלות היו אורזות את ארוחת הערב החגיגית שהוכנה באותו בוקר במטבח הילדים (עוף, צ'יפס ומלפפון חמוץ), בקופסאות פח ריקות של שימורים, שנשטפו ויובשו היטב, וכיסו אותן במגבות באין מכסים לקופסאות, והכול הוכנס לסלי נצרים העשויים מקני-סוף. הבנים היו מכינים שקים מלאים בגזרי עץ, שנלקחו מהנגרייה בשביל להכין מדורה, וגם "הגרילו" חצי שק של תפוחי-אדמה, שייצלו בתוך פחמי המדורה.

 

כשכל ההכנות הושלמו, והסתבר שכל הילדים כבר התאספו ליד ה"צריף", היו מכריזים על היציאה לדרך. הבנים הגדולים היו פורצים ראשונים ויוצאים בדהרה לדרך היורדת לחוף הים השקט, הבנות והילדים הקטנים היו מצטופפים סביב המטפלות, שלבשו סינרים לבנים על שמלות העבודה, ונושאות היו את סלי האוכל בידיהן. נראינו כמו ערמת חציר שהתפרקה, כשממנה בולטים דחלילים הלבושים בסינרים לבנים העשויים מבד של סדינים. כך גדשנו את הכביש המוביל לסכר, בדרך "לפרידה" מהחופש הגדול "בחוף-השקט" הנטוע כולו בחורש מעצי איקליפטוסים, במקום בו הירדן יוצא מהכנרת לדרכו הארוכה עד ים המלח.

 

באותה שעה צל הרי כנרת כבר נפרש על העמק כולו ועל דרכנו, והשמש כבר נפרדה מהעמק אחרי שחממה אותו כל היום. ושם, בשעות אחר-הצהרים, ביום האחרון של חודש אוגוסט החם, הים היה רובץ לו שקט, כמו חיה ענקית מנומנמת, שרגליה נוגעות בחלוקי האבנים שלשפת המים וגלים קטנים רוחשים כנשימה חרישית ושלווה. משטח חלוקי האבנים היה מכסה את כל השטח מעצי החורש ועד המים שהיו בשיא נסיגתם בעונה זו. השקט שלט במקום שהיה רק שלנו.

 

כשהגענו, היו כולם פורצים בריצה לכיוון המים, ועוברים ביעף את האיקליפטוסים ואת משטח חלוקי האבנים, וממש ליד המים היו כולם נעצרים, רק כפות הרגלים היחפות טובלות בהם. עומדים היינו שקטים, משתאים, חשים בגלים הרכים המלטפים את רגלינו. עדיין היה אור, אור רך שהלך ונמוג.

 

הראשונים שהתאוששו היו הבנים, אחדים מהם היו מרימים חלוקי אבן שטוחים ומטילים אותם שטוח-שטוח על המים, והאבנים היו מקפצות על פני המים מספר פעמים. קראנו להן ברווזים, כל ילד משתדל להצליח לעשות כמה שיותר ברווזים על פני המים. כל מגע של אבן עם המים מותיר מעגל על פניהם, וכך נמלאו המים מעגלים ההולכים ומתרחבים, מעגלים המשתלבים האחד בשני, מתערבבים זה בזה, כך עוד ועוד מעגלים ההולכים ומתפשטים. והילדים מרימים עוד חלוקי אבנים ומנסים שטוח לזרוק אותם על פני המים ועוד מעגלים מתערבבים זה בזה, מאבדים את ייחודם המעגלי, והם מתרחקים ומתפשטים על פני המים עד למרחוק, דומים הם למעגלי חיינו, המשתלבים זה בזה, מתערבבים האחד בשני עד שכמעט קשה ליחד את זהותם האישית. כולם הן יחד מעגלי ילדי הצריף מכנרת, והמעגלים האוחזים זה בזה, נעים על המים עד הגיעם לקצהו הצפוני של הכרך, מקום בית-העלמין. קשר מעגלי של חיי כולנו.

 

ושוב מתנערים הבנים ראשונים, עוזבים את המים וכולם חוזרים אל המטפלות שכבר פרשו מפות על הקרקע, צלחות וספלים מפח סודרו עליהן, עד שיצרו עיגול גדול, כל ילד התיישב מול צלחת שכבר הכילה את הצ'יפס, העוף והמלפפון החמוץ, וכך יוצרים הילדים היושבים על האדמה ותוחמים את לובן המפות במעגל חזק ותוסס, מעגל של חיים צעירים הקשורים זה לזה. ושוב משתררת דומיה, רק רחש עלי האיקליפטוסים נשמע בצמרותיהם. אחת המטפלות קורעת את השקט וקוראות בקול: "בתאבון" והמולת הסועדים ממלאת את האוויר, האוכל עובר מצלחות הפח, אל פיות הילדים בעזרת הידיים.

 

ראשוני הבנים שסיימו את הארוחה, כבר התחילו להכין את המדורה. מוציאים היו את גזרי העץ מהשקים, ומסדרים אותם נשענים זה על זה כמו פירמידה. באמצע "הפירמידה" מכניסים הם נייר טבול בנפט. גפרור בוער שנזרק למרכז העצים, מצית את הנייר והלהבות אוחזות בעצי המדורה המתלקחת. עם התלקח האש עוזבים כל הילדים את מעגל האוכל, ומתקבצים סביב למדורה, שוב יצרנו מעגל, כשאנו שומרים על מרחק בטוח מהאש. בתחילה אנו שרים כמה שירים, אחר-כך מישהו קרא קטע מספר, ואז מגיעה שעתה של רבקה, אחת המטפלות שלנו, לספר לנו אגדה. רבקה ספיר, היא אימא של נעמי שמר. הבנים ממהרים לזרוק למדורה את תפוחי-האדמה לאש המדורה.

 

בינתיים החושך כבר ירד עלינו ועל חורשת האיקליפטוסים, ועל הכול מסביב.

 

כולם מביטים לתוך האש המתרוננת במדורה ומפצחת את גזרי העצים שסודרו כפירמידה. מדי פעם מתפוצץ לו גזר עץ מחום המדורה, ושולח למרומים שובל של זיקוקים העולים מעלה לשמים עד מעל לצמרות העצים, שם הם נשרפו כליל ונעלמו בחשכה.

 

וככה מתוך החושך ואור זיקוקי-המדורה, הים הרוחש מולנו, הפך כהה ורק נצנוצי אור קטנים, שנשלחו לגליו הקטנים מהמדורה שלנו, מתרוננים בו. ומתוך האווירה שנמלאה הוד קסום, הייתה מתחילה רבקה, לספר לנו אגדה. כל שנה הייתה מספרת לנו אגדה מופלאה אחרת. היו אלה אגדות שלא נכתבו בשום ספר, הן נוצרו שם בתוך רגעי הקסם ההם. רבקה סיפרה לנו על ילדים והורים, בני נוער וישישים, כיצד הגיעו ועלו במסירותם ואהבתם לחברה, לעמם ולארצם, ואיך הם במעשיהם הגיעו לגבהים שרק צדיקים מגיעים אליהם. היו אלה אגדות שתמיד נגעו ללב באנושיותן, בעוצמת גבורתן, ובפשטות גיבוריהן.

 

ישבנו שם בשקט סביב למדורה, כמכושפים מהאווירה ומסיפוריה של רבקה. הפנים להטו מחום האש במדורה, ובגב הייתה אוחזת אותנו צמרמורת, מהקרירות שהתפשטה עם החשכה. ודברי רבקה חודרים לנשמותינו הרכות, מעוררים הזדהות, ומנביטים קשר לאגדות, לאדמה, למקום, לארץ שלנו. וחורשת האיקליפטוס, שתמיד הייתה שם במדרון למים, עציה חזקים וגבוהים, מכסים ומגוננים עלינו, הם היו מתנועעים כאילו שומעים אף הם את הדברים, וברחש עליהם מביעים הסכמה לכל מילה. ורבקה ממשיכה ומספרת, קולה עולה ויורד ומתמזג עם צמרות העצים הנראים כצל ענק עד השמיים, עם אש המדורה ושובל הגיצים העולים מעלה, מעלה. וכך עד לקראת סיום האגדה היה כל המקום כמכושף, קולה של רבקה כמתנגן, ומתוך צמרות האיקליפטוסים מתחילה הייתה לבקוע שירה, שירה זכה ההולכת ומתגברת, הולכת ומתעצמת, שירת האגדה שסופרה לנו, המצטרפת ומגיעה לאגדות חייהם של שוכני בית העלמין בצידו הצפוני של הכרך, והשירה מתמזגת לאחת ופורצת בעוז עד שהיא מחרישה את האוזניים... ואחרי-כן, הייתה דממה, רבקה סיימה את האגדה ושירת כל האגדות נדמה.

 

הפרידה מהחופש הגיעה לסיומה. התקשינו להתנתק מהמעגל ולקום, מנסים היינו לנער את המחשבות ולגרש את הצלילים, השירה והקולות שנשארו בנו מסיפור האגדה. לבסוף התרוממנו מהישיבה, התנערנו ורצנו להביא מים מהים כדי לכבות את המדורה, ובחבורה מלוכדת חזרנו הביתה, אל המציאות והשגרה.

 

אך השירה האדירה הזו מצמרות האיקליפטוסים, שבאה בעקבות האגדות המופלאות שסיפרה לנו רבקה, סערה בתוכי שנים רבות, והילת קדושתן נשארה בעיני בצמרות העצים.

 

לימים, רבו ימי השכול שהנחיתו עלינו מלחמות ישראל, ואגדותיה של רבקה הפכו לאגדות חייהם של יקירי, שנטמנו בחורשות האיקליפטוסים שמשני עברי הירדן, בבית העלמין של דגניה, נקבר בקבר האחים, דודי האהוב, הצעיר והמוכשר, שלום זמירין ז"ל, עם עוד שבעה מחברי כנרת, ועם 70 אנשים צעירים שנהרגו בקרב צמח המקולל במלחמת השחרור. ובהמשך לחוף-השקט, בבית הקברות שלנו, נטמן אחי הצעיר האהוב והמוכשר, דני זמירין ז"ל, שנפל בקרב הבלימה בגולן, במלחמת יום-כפור, שאגדת חייו כל כך דומה לזו של הדוד שלום, וכל כך כואבת. אגדות חיים קצרות שנגדעו במלחמות שלא רצו בהן, אבל יצאו אליהן בהכרה ומסירות שאין להבינה.

 

היום לצידו של דני אחי ז"ל, שוכנים להם הורי האהובים, שבעי חיים של שכול ונחמות, ואגדת חייהם מצטרפת יחד לאגדות חייהם של כל שוכני בית-העלמין כנרת, המאכסן בתוכו את אגדות ארץ ישראל המחודשות של ימינו אנו, ומכילים אגדות חיים של יותר ממאה שנים. המתלכדות יחד לשירה אדירה.

 

כשהיינו צעירים שרנו את שירו של יהודה שרת:

"למה זה תשא עיניך למרחב בקש אושרך??

שור, הן כאן כל טוב עולם, אך מעינך הוא נעלם"

כאן כל טוב עולם!!!

ואני אומרת - אשרי המאמין !

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: