החתולה מתאבלת / זיוה ליש

 

החתולה מתאבלת

זיוה ליש - כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כל שנה בתקופת סוף הקיץ, הייתה מתיישבת חתולה מול הפרגולה של דיירי שיכון הוותיקים בקיבוץ, ועורכת יללת-בכי, שנמשכת מספר שעות, ולפעמים היללה נמשכת מספר ימים, עם הפסקות.

איור מאת יעקב גוטרמן

זאת באמת הייתה חתולה מיוחדת. פרוותה הלבנה הבדילה אותה משאר החתולים הנגררים בעקבות החברה הקשישה מהבית השכן, המביאה להם באדיקות מזה שנים רבות, שאריות מהאוכל של החברים, מחדר-האוכל הקיבוצי. לחתולה הלבנה הזאת, עין אחת ירוקה והשנייה צהובה. וזנבה הסומר מזדקר בגאווה מעל גבה, פרוותה הלבנה מביא לך חשק להכניס את היד לתוכה ולחוש את רכותה.

 

מתחת לבית עם הפרגולה, נוצר "מקום סתרים" מרווח בין יסודותיו ורצפת המגורים. רווח זה נחסם בקיר גבס, שנבנה והגיע עד לרצפת המבנה. גובהו כ-60-70 ס"מ והוא מקיף את יסודות הבית, ויוצר חלל מתחתיו. היה זה מקום מסתור מרווח לבעלי החיים שבסביבה. שתי דלתות ברזל מחלידות ומעוקמות, שמשו כניסה נוחה "למתחם המוגן" הזה. ואכן, שם בחרו החתולות של הקשישה המאכילה אותם, להמליט את גוריהן. גם החתולה הלבנה בעלת העיניים המיוחדות, כאשר הגיעה זמנה להמליט את הגורים שברחמה, הייתה נכנסת למתחם המוגן הזה. גוריה היו לבנים כמוה, היא הייתה מניקה ומטפלת בהם, עד שהגיע שעתם לצאת מהמסתור ולהתלוות אל אימם כדי להכיר את השכונה ואת דייריה. החתולה הלבנה, שמרה אמונים לקשישה גם בתקופת גידול גוריה. אף פעם לא שכחה את מקור מזונה הבטוח. הייתה עוזבת את גוריה ויוצאת להתחכך בין רגליה של הקשישה.

 

והנה, באחת השנים, אימצו להן זוג נמיות אפורות את המסתור שמתחת לבית בו המליטו החתולות את גוריהן. אולי גם להן היה נוח לגדל שם את ולדותיהן. הן חפרו להן, באדמה קרוב לקיר הגבס, כניסה משלהן, שהיתה במרחק מהדלתות החלודות, הן היו זהירות מאוד בהתנהגותן, כשהחליטו לעזוב את המתחם המוגן, היה אחד מבני הזוג יוצא ראשון, מתקדם כמה מטרים, משקיף על הסביבה, וכשהכול נראה לו בטוח, היה נותן סימן לבת זוגו שבמסתור, וזו היתה מזנקת בגמישות מופלאה מהפתח הפרטי שחפרו, ובמהירות מצטרפת אל בן-זוגה, ושניהם היו רצים במהירות לענייניהם.

 

בוקר אחד, הגיע לפרגולה הצמודה לבית בו המליטו החתולות את גוריהן חבר קיבוץ, כדי לתקן את הקלנועית השייכת לחברים שגרו שם. הוא נכנס עם קופסת כלי עבודתו לפרגולה, ונעצר בתדהמה - על משטח הבטון, היו מונחות שלוש גופות של גורי חתול עם פרווה צעירה לבנה, לבנה. הם שכבו על גבם כשרגליהם פשוטות לצדדים, בטנם ופניהם כלפי מעלה. ולכל אחד מהם היה קרע שותת דם בצווארו. היה זה מחזה מצמרר. שלולית דם הקיפה את הפגרים הקטנים. שהיו מסודרים בשורה זה ליד זה. מי שעשה זאת, לא היה רעב, אבל הודיע בכך חד-משמעית, שהמקום תפוס ואין להשתמש בו. החבר, שהיה ממשפחה חובבת בעלי-חיים, אסף את הגופות הקטנים בתוך שק ניילון, ושם אותו באחד מהפחים שניצבו על הכביש לא הרחק משם. אחר, חזר למקום הפשע, כשהוא לא מפסיק לחשוב, על המראה האכזר שנגלה לו, קנאות בלתי מתפשרת בין בעלי חיים. עם צינור גומי וברז לחץ שהיה מגולגל על הקיר של הבית, רחץ וניגב היטב את הדם שנראה כהה ומלוכלך, אחרי שפרוות החתולים הלבנות נעלמו. ורק אחרי שכבר לא היו שום סימנים למעשה הנפשע, ניגש לתקן את הקולנועית, שהרי לשם כך הגיע למקום.

 

בערב, קיבל החבר טלפון מבעלי הקלנועית, שהודו לו על התיקון שעשה לקלנועית, שהינה רכב חשוב לבעליו. וגם הוסיפו וסיפרו לו, שאינם יודעים מדוע חתול לבן וגדול, יושב מול הפרגולה קרוב לקלנועית ומילל בקול בוכים. ואז סיפר להם החבר מה שמצא אצלם בפרגולה. והעלה סברה, שזאת החתולה, האימא של גורי החתולים הלבנים השחוטים שמצא במקום. הוא סיפר גם, כיצד שטף וניקה הכול, "השתמשתי בצינור שלכם, ועם זרם המים החזק מברז הלחץ, הצלחתי לנקות היטב את משטח הפרגולה שלכם, לכן לא הבחנתם ולא ראיתם כל סימן למה שקרה אצלכם שם," אמר החבר בטלפון.

 

ימים רבים ישבה החתולה מול הפרגולה ובכתה ביללה אין סופית. מדי פעם הייתה דיירת הבית יוצאת לגרש אותה, כי היה קשה לחיות עם הבכי הבלתי פוסק הזה.

 

וכך, מדי שנה, כנראה בתקופה בה חוסלו גוריה, מתיישבת החתולה מול הפרגולה, זנבה שמוט בין רגליה, ופוצחת ביללת-הבכי שלה. עד שבעלת הבית יוצאת ומגרשת אותה.

 

מאז חלפו כבר כמה שנים. הקשישה מחלקת המזון מחדר האוכל נפטרה, בגיל 102, והבת שלה, שגרה בבית סמוך, ממשיכה להביא לחתולים של אמה את שאריות המזון מחדר-האוכל, והחתולה הלבנה ביניהם. הנמיות עזבו כבר מזמן את המסתור, וכבר לא רואים גורי חתולים היוצאים מתחת לבית ללמוד את העולם הגדול.

 

אבל החתולה הלבנה עם עין אחת ירוקה ואחת צהובה, ממשיכה מדי שנה לבוא ולהתאבל ביללת-בכי על גוריה הקטנים, שאבדו מזמן.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: