האלבום / זיוה ליש

 

האלבום

זיוה ליש - קב' כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשיצאתי מהשיעור, הדהדה בראשי המשימה שקיבלנו מג'ודי, לכתוב סיפור הנפשה לחפץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

"לאיזה חפץ אני יכולה להתחבר ברגש אמיתי"? חשבתי. לא של התפעלות ממנו, "אולי איזה חפץ שקניתי למזכרת בטיול?" וכך המשכתי לפשפש במחשבותיי, עד שהגעתי הביתה, ונזכרתי. נזכרתי באלבום שקיבלתי מהקיבוץ לפני חמישים ושמונה שנים. שלושים וחמישה ס"מ אורכו, עשרים וחמישה ס"מ רוחבו. סה"כ - שמונים וששה וחצי סמ"ר, של כריכת קרטון, המצופה בעור חום דק, עם פיתוחים עדינים על כל השטח, היוצרים מסגרת לריקוע נחושת, בו מוטבע מגדל דוד עם קטע של החומה המקיף את הר-הבית. שהיא הכריכה העליונה באלבום תוצרת "בצלאל". הכריכה התחתונה דומה, אך ללא הריקוע בנחושת. חבל פשוט ודק, קשור בלולאה בשוליים הימניים של האלבום. כשמביטים בו כשהוא סגור, אינו מסגיר את מה שמצוי בתוכו, סתם אלבום כמו כל האלבומים של שנות החמישים, סתם שמונים וששה וחצי סמ"ר חרוצים בעור חום סביב אחד הסמלים העתיקים של ירושלים.

 

אך בשבילי הוא פיסת חיים. בשבילי הוא הבית כפי שהיה אז, בשבילי הוא ריגוש של חיים וזיכרונות נשכחים, כל פעם שאני מדפדפת בו. הוא החפץ המשמעותי ביותר מעבר לתמונות וחפצים משפחתיים. וכבר הבאתי אותו במשך השנים, למספר מפגשים וסדנאות חברתיות כחפץ אישי הקושר אותי בעבותות לביתי הקיבוצי ולעמק חיי.

 

אני פותחת את הכריכה, וצוללת מיד לתכלת הכנרת הנראית בתמונה כללית של עמק הירדן, שהדבקתי עליה זמן רב לאחר שקיבלתי את האלבום. אני מעבירה את הדף השקוף ושתי תמונות נוספות מראות את העמק עם הקצה הדרומי של הכנרת, תמונות בשחור-לבן. באחת, הקטנה יותר נראה העמק בשממת הבראשית ששלטה בו עד-1900, מי יודע כמה אלפי או מיליוני שנים. רואים בה כל כך טוב את הירדן היוצא מהכינרת ואת כל פיתוליו המופלאים. כי אין צמחיה המסתירה אותם והוא היחיד המצייר באדמה. תמונה קטנה זו נוגעת בתמונה גדולה ממנה, המתארת את מראה העמק בשנת 1954. ומעידה כיצד בחמישה עשורים, הצליחו בני אדם להפוך את המקום לגן פורח. בתמונה זו כבר לא רואים את הירדן היוצא מהכינרת ואת פיתוליו, כיוון שאנשים עם אמונה ועקשנות הגשימו את חלומם - להיאחז בארץ זו ולהפכה למקור חיים. נראים בה בתי הקיבוצים שהשתרשו בו, שדרות, שדרות ומטעים צובעים הכול בצבעים ירוקים וזהובים, והכי טוב רואים את הקיבוץ שלי כנרת. ואני מכירה בתמונה כל מבנה וגג המצולמים בה, וגם את הקיבוצים הנראים במרחב עד הרי הגולן, בהם חיים חברי מבית הספר המשותף בדגניה, שרואים בתמונה. כשאני מביטה אני חשה את תולדות חיי ממש.

 

אומרים שכאן ערש התנועה הקיבוצית, אבל בשבילי הוא ערש ילדותי והתבגרותי. את האלבום הזה קיבלתי מביתי-כנרת, זמן קצר לאחר שנישאתי לבחיר ליבי בן קיבוץ עין-חרוד, שדרש שחיינו המשותפים יתחילו שם.

 

היו אלה ימי הפילוג בתנועה הקיבוצית, שלוו בתופעות קשות בין החברים ובין הורים וילדיהם, עד כדי אלימות ופרוד במשפחות. קיבוץ עין-חרוד התפלג לשניים, ובעלי הצעיר הרגיש צורך לתמוך ולעזור בפלג הקיבוץ אליו השתייך עם הוריו. אני כינרתית, שלא הבנתי על מה ולמה הם רבים, ובשביל מה הפילוג, הסכמתי לבוא ולתמוך בהם. בביתי בכנרת, החשוב היה שאתה אוהב את הבית, ככה דרשו מאיתנו להגיד, "הבית". היינו אז שלוש בנות-כנרת הראשונות שעזבנו לקיבוצים אחרים, וכל אחת מאיתנו זכתה למזכרת מהבית - אלבום תמונות, המכיל תמונות על החיים בכנרת ביתנו. ההקדשה שכתבה על הכריכה הפנימית של האלבום הכילה שלוש מילים: "לזיוה שלנו מהבית". שלוש מילים שגרמו לי געגועים וקושי להיפרד, והחזירו אותי כעבור זמן הביתה. אך האלבום נשאר אצלי לתמיד. דפיו השחורים מלאו בתמונות קטנות ששוליהן משוננים, ובהן כל החי והדומם שיצר אז את בית-כנרת של השנים ההן, והם קפאו בתוך האלבום לנצח.

 

בעמוד הראשון כתוב בכתב יד עדין באותיות בצבע לבן:

"כנרת, כנרת,

את כה נהדרת,

בתים לך שלושה

עומדים על גבעה."

 

שלושת הבתים הראשונים בעלי שתי הקומות המכסים את הגבעה, ומשקיפים בעוצמה על העמק, הם סמלה של כנרת ביתי. אחד מהצעירים של אז חרז את החרוז הנ"ל שנשמר עד היום. את החרוז מקיפות כמה תמונות נוף כלליות של כנרת.

 

אני מעבירה דף שקוף ומתגלות לי תמונות שבכל אחת מהן נראה בית, שהחיים שהכיל קופצים ומתייצבים מולי. תמונה של חדר-האוכל החדש. הקיים עד היום כמו אז, הינו סמל להתחדשות והשתקמות הקיבוץ אחרי מלחמת השחרור שכמעט הרסה אותנו. והנה תמונה של בית-התרבות שמדשאה ומדרכה משותפת לו עם חדר האוכל הישן ושלושת הברושים הצמודים אליו. מבנה שנהרס כליל במלחמה והותיר רק את הברושים לצד המדרכה שנבנתה מחדש. הבית היפה והמיוחד הזה הכיל ריהוט עץ, תוצרת הנגרייה שלנו, שם בארון המיוחד לכך, היו כל העיתונים היומיים וכתבי העת השונים של האזור, של החקלאים בארץ וכו'. באחת הפינות ניצב על שולחן גדול, הרדיו היחיד של הקיבוץ, מדי ערב, היו מתאספים רבים לשמוע "חדשות". בבית זה התאספו כל החברים לשמוע את ההצבעה באו"ם על הקמת המדינה, ואני הייתי שם, אמנם עמדתי בחוץ כי הבית לא הכיל את כל הקהל שהתאסף לשמוע את קול ההיסטוריה שבקע ממנו. אנחנו הילדים הצטופפנו בחוץ ורעדנו מצינת הלילה. לימים הדביקו לו בקיר הדרומי חדרון ששימש כספריה. החלון שקבעו בו, שימש את הבאים להחליף ספרים כשהם עומדים בחוץ ונשענים עליו. פצצה שנפלה על בית-התרבות היפה שלנו, החריבה אותו לגמרי, השמידה את הריהוט את הרדיו ואת כל הספרים. נשארו רק שני ברושים ליד המדרכה, ותמונה המזכירה חיים.

 

בשורה השנייה יש תמונה של "צריף הילדים", המרכז הטיפולי של כל ילדי בית הספר, מכתה א' ועד ח'. שם שיחקנו במשחקי קלפים ורבעיות, ו"ארגון", שהיום נקרא - "מונופול". גם משחקי קובייה שחקנו כשאנו רובצים על הרצפה החלקה מבטון, ללא מרצפות. היה ב"צריף" חדר קטן עם שולחנות וכסאות, שם הכנו את שעורי הבית, והיה חדר גדול, עם שולחנות גדולים וספסלים, שם אכלנו את כל ארוחותינו. בחדר זה עמד הפסנתר היחיד של הקיבוץ, עליו למדו לנגן הבנות בנות המזל, ביניהן גם נעמי ספיר הלוא היא נעמי שמר. התמונה האפורה של "צריף הילדים" מזכירה לי דווקא אור וחיים, וקבלות שבת, וילדים המסובים רחוצים ולבושים בלבן. אור מנורות החשמל בוהק, ונעמי מנגנת שירי שבת על הפסנתר, וכולנו שרים את שירי השבת שנשתמרו עד ימינו אלה. כשאני מביטה בתמונה אני שומעת היטב את צלילי תרגילי הנגינה שהיו בוקעים בלילות מהפסנתר. צלילים שנשמעו בדממת הלילה שהוליכה אותם לחלונות הפתוחים בבתים שבקרבתו, ואני חשה את עיני הנעצמות, ועודי שומעת אותם.

 

צריף-הילדים כבר אינו קיים שנים רבות. בגלל מלחמת ההתשה, בה "זכינו" למספר קטיושות, ובגללן הוחלפו כל המבנים הקלים בקיבוץ במבנים ביטחוניים. וכך במקום הצריף העשוי לוחות עץ ישנים וגג מפחים, הוקם בית בטחוני שקירותיו חצי מטר בטון מזוין עם גג רעפים אדומות. ייעודו שונה והוא משמש בימי הלימודים את בית הספר המקומי ובחגים ובשבתות הוא הופך לבית-כנסת.

אבל המבנה החדש נקרא "הצריף".

 

אני מתנערת ומתנתקת מתמונת "הצריף" ועוברת לתמונת גן-הילדים הסמוכה. וושוב אני מוצאת עצמי בפיסת חיים רחוקה. גן-ילדים, גן א' שכבר איננו, ורק כאן באלבום הוא ממשיך לחיות, ולעצור בתוכו קורות חיים של שלוש שנים מחיי, קורות משמעותיים בחיי. החשוב שבהם קשור ללינה המשותפת בגן. כשנה לאחר שהייתי בגן כשאני אחוזת פחדים בלילות, נבהלתי כשחשתי שהלב הימני שלי חדל מלדפוק. הגננת למדה אותנו באותו בוקר, כי לכל אחד יש שתי ידיים, שתי רגליים, שתי עיניים וכו'. הילדים הרעישו וצעקו אחרי ששומרת הלילה הלכה. החושך היה כמעט מוחלט, שמתי את ידי על הלב הימני ולא חשתי בפעימותיו, הלב השמאלי דפק בחוזקה. הבנתי שאני בסכנה, זינקתי מהמיטה כשהכילה נגררת על רצפת החדר, פתחתי את דלת הגן ופרצתי בריצה מבוהלת לכיוון חדר הורי. הירח היה מלא ואורו האיר לי את הדרך, רגלי הקטנות ממש ריחפו בתוך מכנסי הפיג'אמה. תוך מספר דקות הגעתי למרגלות הסולם בבית הורי, שישנו על הגגון המקיף את גג הרעפים של הבית בו גרו. אסור היה לי לעלות בו בלי ההורים, אבל במצב "הקשה" בו הייתי נתונה, לא היססתי לרגע. טיפסתי עליו במהירות עד הגיעי למשטח הבטון שהקיף את הגג, התקדמתי בזהירות ליד רעפי הגג, המיטה הראשונה בשורת המיטות של כל דיירי הבית, הייתה של אמא שלי. הרמתי את הכילה שלה ונשתלתי במיטה ליד גופה החם והמיושן. כך סיימתי את הלינה המשותפת. הורי כבר לא החזירו אותי לישון בלילות בגן. בבוקר כשהתעוררתי הרגשתי טוב, והחלטתי לא לגלות את עניין הלב הימני. עשיתי זאת רק לאחר זמן כשנודע לי שלב יש רק אחד, ובו שני חדרים ושתי עליות.

 

עברתי לתמונה הבאה. תמונת המכבסה הישנה, עם חוטי הברזל וכלי המיטה המתנופפים עליהם, ושורות חוטי הטייל, עליהם היו מיבשים פריטים קטנים של בגדי ילדים ובגדים תחתונים של החברים. הבגדים היו נאחזים בחודי הטייל החדים, וחוסכים את הצורך במקלות הכביסה, זכיתי לכבס בשורת הכיורים וקרש הכביסה מהפח הגלי, את בגדי הצבא כשהגעתי לחופשה מהצבא. כל אלה נעלמו ונשכחו עם בניית המכבסה החדשה.

 

בדף הבא נכתב - "פריטים שבנוף", תמונות מהעמק, האקוודוקט שסיפק מים לשדות והמטעים בעמק, ונשאר בנוף כפסל סביבתי. מכון המים החדש, ששאב מים מהירמוך למטעי הבננות בעמק, והיה במשך שנים מקום מסוכן בגלל התנכלויות הערבים. חבר כנרת שעבד בו, נהרג מאש צלפים מירדן.

 

דף שקוף מוסר מעל עוד תמונות שבנוף, ותמונת בית-החינוך בו למדנו מזכיר שמונה שנות לימוד בו, שאת הדרך אליו עשינו ברגל, הלוך וחזור, בגשם ובחום הקיץ. ואלף זיכרונות מכים בי, ועוד תמונות, שככל שהן קטנות, הן מעידות על חיים, בניה והתבגרות.

 

ושוב דף המחזיר אותי הביתה, בניין המזכירות הקיבוץ על שתי קומותיו, עומד בודד בין בתי המגורים וענפי בעלי החיים, גם ייעודו השתנה. מקום שהיה לב ההחלטות והשליטה בקיבוץ, שם הייתה קופת הבית ולשם הגיע האוטו האדום של הדואר. הבית נשאר, אך המזכירות והדואר נדדו ממנו לבתים ביטחוניים. בעקבות שירה של נעמי שמר על "האוטו האדום", דואר ישראל העניק לקיבוץ אוטו דואר ישן אדום, והוא ניצב ליד בית-המזכירות למזכרת. תמונה נוספת - צריף המרפאה שהלך לעולמו עם הקמת המרפאה החדשה. שוב זיכרונות על כאבים ומחלות, ורגלים יחפות פצועות, ועוד פיסות חיים העולות מתוך דפי האלבום.

 

דף שקוף עובר, ומגלה עמוד הנושא את המילה "בעמל". סדרת תמונות המשתרעת על מספר עמודים, מענפי המשק, שנתנו חיים לכנרת, ורובם חלפו מזמן ואינם - ענף הפרחים שאיננו, הדיר עם משה שעבר מהעולם, וגם גן הירק, הכרם, ושדות הפלחה, ובריכות הדגים שסיפקו דגי קרפיון לימי חול והחגים. הוויות החיים שנשארו רק בין דפי האלבום. ותמונות ענפי משק שקיימים אך גדלו ושינו פניהם, אך ראשיתם נראים בתמונות הקטנות.

 

ואחרי אלה דף הנושא את המילה "ובחג", שוב נושבים מהדפים שירה ותחפושות. חגי הביכורים ברוב עם, סדר הפסח על כל סממניו השיכים רק לנו, גם הם נעלמו כמעט. ותמונות מחג המשק - ב' בחשון, עם השעשועים ומשיכות החבל בין קבוצות החברים השונות. ונטיעות ט"ו בשבט, שהצמיחו את כל האיקליפטוסים בחורשות שסביב הירדן והכינרת, ושירה של נעמי: "חורשת האיקליפטוס" מהדהד בראשי. מטעים שבהר. גיוסים בשבתות לעזור לענפים במצוקתם.

 

ודפים הנושאים את השם: "דמויות שאהבתי", חברים בעבודתם, ממש דופק החיים.

 

ודפים הנושאים את הכותרת "קטנטנים וחמודים", תמונות מבית התינוקות, פעוטים לפי קבוצות הטיפול בהם, וילדי הגנים בתנועה על הדשאים והמדרכות. וילדי ביה"ס מ"הצריף" עם המתבגרות בפוזות ההולמות את הגיל. ובני כנרת הגדולים יותר, ואלה שנישאו להם, בטיולי "הנוער המקומי", כפי שנקראו כל בני הדור השני של כנרת.

 

דפים מלאי תמונות קטנות, בשחור לבן, מלאי חיים שהונצחו בהן, רוכזו ביד אוהבת עם הערות כתובות ושמות של אז, והשאירו חיים שלמים בתוך האלבום.

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: