במעלה החיים / זיוה ליש

 

במעלה החיים

זיוה ליש - קב' כנרת

איור מאת יעקב גוטרמן

 

איטה מוותיקות הקיבוץ, פגשה אותי במאור פניה החרושות בקמטים רבים, ואמרה לי: "הו זיוה, אותך אני מחפשת, תשמעי, מלאו לי 80 שנים, ואני רוצה שתברכי אותי בעלון".

איור מאת יעקב גוטרמן

הייתי באותו הזמן העורכת של "עלון כנרת". למרות הבדלי הגיל שהיה בינינו, היינו מיודדות.

 

הבטתי עליה ואמרתי לה: "תביני, אני לא בטוחה שאוכל לעשות את זה"

"למה?" היא שאלה.

"כי זה לא מקובל אצלנו," עניתי לה, עם הקיבעון הקיבוצי שלי. הסברתי לה, שצריך להיות מישהו שמוסר לעורכת העלון את כל החברים שיש לברכם, ואני מתקשה לברך רק אותה. העלון הוא של כל החברים.

 

היא הביטה בי במבט מאוכזב, ואמרה לי: "זיוה, את מתארת לך מה הן 80 שנה של חיים" פתאום היא עצמה את עיניה, שני אגרופי ידיה נקמצו בחוזקה, והמשיכה לדבר אלי כשפניה חרושות הקמטים עם עיניה העצומות מופנות כלפי מעלה ואמרה: "תעצמי את העיניים ככה, חזק, חזק ותחשבי - 80 שנים, תתארי לך כמה זה הרבה, תדמייני את כל אורך החיים שלי הארוכים".

 

עיניה נפקחו, והיא עזבה אותי עומדת נבוכה בין עמודי המרפסת שהקיפה את חדר האוכל, שהיה אז עדין לב הקיבוץ. מקום בו התקיימו כל חיי הקיבוץ המשותפים. חיי החברה וענייני העבודה, התרבות והחגים, בו התכנסו כל מי שהתגורר בקיבוץ, שלוש פעמים ביום לארוחות. מהמטבח הצמוד אליו התפשט ריח האוכל המתבשל בו, וגלש לכל איזור המגורים והשרה הרגשת בית.

 

בערב בחדרי, עצמתי את עיניי, כשאני עושה כדבריה של איטה, וראיתי אישה צועדת במעלה הר, ושביל ארוך מאחוריה מתפתל במישור הרחב הרחק, הרחק מאחוריה עד החשכה הבלתי נראית, והאישה צועדת במעלה ההר, וההר נוזל כאילו למדרך רגליה, הולך ונגמר עם כל צעד שלה. וככל שההר נעשה נמוך יותר, כך צעדי האישה נעשים מאומצים יותר ויותר. לפתע עצרה, הביטה אחורה והשקיפה ממרום מבטה אל השביל שהותירה מאחוריה. פניה נראו מרוצות והיא חזרה לצעוד במעלה ההר שהלך ונגמר עם כל צעד ברגליה שלא פסקו מלצעוד.

 

פקחתי את עיני, ראיתי את שביל החיים הארוך והקשה שהלכה בו איטה, והיא עדין עולה במעלה החיים ההולכים ונמוגים. הבנתי את בקשתה.

 

אך לא ברכתי אותה בעלון, כי הקיבעון הקיבוצי שבי עדין היה איתן.

    

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: