צפירה / זיו שחר




  צפירה
מאת זיו שחר, גבעת חיים איחוד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.... אני עומד מתוח, לא זז.

כבר 5 שנים שלא עמדתי בצפירה של יום הזיכרון. זה לא שאני לא מכבד את היום הזה או משהו כזה אלא שבכל פעם בדיוק לפני שמגיעה הצפירה איתן בא, נעמד לידי וקורא לי לבוא איתו.


איור מאת יעקב גוטרמן

בפעם הראשונה שזה קרה הייתי מופתע ודי מבולבל.

 "חשבתי שאתה מת" אמרתי לו.

 "מה פתאום מת. אני? מת? בוא, בוא לשחק כדורסל".

"לא יכול עוד רגע תתחיל הצפירה". כל הקיבוץ עמד שם. כולם בשקט מוחלט עם חולצה לבנה ופנים של יום הזיכרון. אבל לאיתן לא היה ממש אכפת:

 "כל-כך הרבה זמן לא שיחקנו כדורסל. אתה מעדיף לעמוד כאן במקום לבוא איתי?"

 מה יכולתי לעשות?! איך יכולתי לסרב לו? הצפירה החלה ואני ואיתן התחלנו לרוץ, חצינו דרך האנדרטה לכיוון הדשא של חדר-אוכל ומשם בספרינט מטורף עד למגרש הכדורסל. אני לא יודע מאיפה יש לו כושר כזה. רצתי מתנשף לגמרי. חודשיים הוא כבר מת ועדיין בכושר מטורף וגם נראה בכלל לא רע. כשהגענו למגרש הוא אמר לי:

 "בוא נראה אם אתה זוכר משהו".

 "אבל לא הבאנו כדור".

 איתן הלך להביא כדור ולא חזר. ישבתי שם שעה ארוכה על הטריבונות מהבטון וחיכיתי עד שהבנתי שהוא לא מתכוון לחזור, וגם נהיה לי די קר, כי בתקופה של יום הזיכרון בבוקר תמיד חם אבל בלילה מתחילה רוח קרה ולי לא הייתה חולצה ארוכה. למחרת הוא הופיע קצת לפני הצפירה של הבוקר. שכבתי עוד במיטה מנומנם אז מלמלתי שאני רוצה לישון. כיסיתי את הראש עם השמיכה ונרדמתי. לא שמעתי את הדלת נטרקת אבל ידעתי שהוא הלך. כשהתעוררתי מאוחר יותר חשבתי שאולי זה בכלל לא קרה, שהכל חלום, וככה המשכתי לחשוב כל השנה. אבל אז הוא הופיע שוב. הפעם כבר הייתי בצבא, עמדתי יחד עם כולם על מגרש המסדרים. עמדנו שורות שורות של חיילים וחיכינו בזמן שהרס"ר עבר ובדק שכולם מסודרים, והכומתות מונחות על הראשים כמו שצריך. ואז הוא הופיע שוב. בהתחלה לא זיהיתי אותו. אני לא יודע מאיפה הוא השיג מדים וכומתה ותג כמו שלי, אבל עם כל אלו הוא נראה בדיוק כמו אחד החיילים בפלוגה.

"אתה לא יכול להצטרף אנחנו כבר שלשה - אי אפשר לעמוד ארבעה בטור".

חבר שלי מהפלוגה שעמד מאחורי הסתכל עלי ושאל מה אמרתי. ואז הבנתי שזה איתן ורק אני רואה אותו. תמיד בסרטים כשאנשים מתים מופיעים, יש להם איזו הילה זוהרת מסביבם או שהם קצת מטושטשים, חייבים להיות קצת מטושטשים אחרת איך יידעו שהם מתים. אבל איתן כנראה לא ראה את הסרטים האלה ואם ראה זה כנראה לא ממש עניין אותו. הוא עמד לידי בלי הילה ובכלל לא מטושטש והוא נראה חי לגמרי. בדיוק כמו שראיתי אותו בפעם האחרונה, שזוף, זיפים קטנים על הפנים, שער קצר וכתפיים רחבות מאוד. לגובה הוא הפסיק לצמוח אחרי שעבר את המטר שבעים אבל להתחזק הוא המשיך להתחזק ונראה שהוא עדיין שומר על כושר איפה שהוא לא נמצא. לרגע חשבתי שהפעם הכל יהיה בסדר, אנחנו פשוט נעמוד בצפירה בשקט, אח"כ נחליף כמה מילים והוא ילך. אבל לאיתן היו תוכניות אחרות.

 "אני לא אוהב צפירות" הוא אמר. אמרתי לו שגם אני לא ממש נהנה מזה אבל זה רק פעמיים בשנה וחוץ מזה הצפירה של יום השואה זה שונה לגמרי אפילו הצליל נשמע לי קצת שונה. זה כמו חימום בעצם לקראת הדבר האמיתי.

 "בוא לים".

 "מה לים? איזה ים "?אבל בתוכי ידעתי שעליו אני לא אצליח "לעבוד". הבסיס נמצא קילומטר וחצי מהחוף הכי יפה בארץ ואיתן מכיר את הארץ. ניסיתי לשכנע אותו שיחכה קצת. "אחרי הטקס, זה לא יהיה ארוך" אבל הוא תפס לי את היד חזק מאוד. יש לו יד חזקה ובוטחת גם כשהוא תופס חזק זה לא כואב זה פשוט משרה בטחון. טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו......... כולם עומדים זקופים עם ראשים מורכנים ואיתן מושך אותי מבין השורות וגורר אותי אחריו בריצה מהירה. בהתחלה אני ממש מבוהל וקולט איך שכל הפלוגה, החיילים והמפקדים נועצים בי מבט שהוא בין כועס להמום, אבל אף אחד לא זז. כי אסור לזוז כשיש צפירה. ואנחנו כבר רחוקים מאוד ואני מגביר את הריצה ושנינו צורחים כמו משוגעים ואני מגיע לחוף ואיתן קצת אחרי, ואני שם-לב שזאת הפעם הראשונה שאני משיג אותו בריצה. הוא מתחיל לפשוט את המדים וכשהוא מוריד את הגופייה אני רואה את החור שיש לו בגב. דווקא לא חור גדול אלא עגול, פשוט. אני נזכר שהאחות בקיבוץ סיפרה שהגופה שלו נשארה שלמה מאוד בלי נזק בכלל, וקשה להבין איך הוא נהרג. לא חזה מנוקב כדורים, לא איברים שהתפזרו, גוף מושלם עם חור קטן מאחור. כמעט טבעי ובכל זאת זה הספיק לו כדי למות. והוא כבר התפשט לחלוטין ורץ אל תוך הגלים ומתרחק אט אט עד שנעלם ואני נשארתי עומד על החול ורק מתבונן בשקט.

וכך כל שנה. רגע לפני הצפירה הוא מגיע ורגע אחרי מתחילה הצפירה. כולם עומדים דום ואנחנו רצים משם. כל פעם למקום אחר. פעם אחת הוא אפילו התבלבל והגיע יומיים לפני הזמן. אני שכבתי במיטה עם מישהי שיצאתי איתה בערך חודשיים והוא פשוט הופיע בשקט, ונעמד ליד המיטה. הסתכלנו אחד על השני במבוכה. "למה הפסקת?" היא שאלה אותי, ולפני שיכולתי להגיד משהו הוא כבר הסתכל עלי במבט מתנצל והלך.

חמש שנים עברו מאז שעשינו לו הלוויה והוא כל פעם מופיע כאילו שום דבר לא השתנה. אותה תספורת, אותו גיל, אותו חיוך. אצלו הכל שגרתי וטוב. אבל לי זה לא כל-כך פשוט לדבר עם מישהו שמת. מעולם לא סיפרתי לאף אחד למה אני לא עומד בצפירה. אני יודע שלא יבינו אותי. בטח ירצו לשלוח אותי לטיפול פסיכולוגי. הייתי מוכן ללכת אם זה היה משכנע את איתן להפסיק להגיע דווקא בצפירה אבל הוא לא כל-כך מאמין בפסיכולוגים. הייתה לי חברה כמעט שנה ואחרי שהלכנו ביחד לטקס כבר לא שמעתי ממנה יותר. עם דורית אני כבר שנה וחצי. אנחנו רוצים להתחתן בקרוב. דורית רוצה שלא יהיה שום דבר שנסתיר אחד מהשני. היא רוצה לדעת הכל לפני שמתחתנים.

 "תגלה לי הכל" היא אמרה.

 "אם אני אגלה לך הכל את תעזבי אותי"

 "אני לא !"

 אז סיפרתי לה. היא לא אמרה כלום רק ליטפה לי את הראש. שתקה וליטפה. ופתאום אני לא יודע למה התחלתי לבכות. לא דמעה אחת או שתיים. ממש בכי חזק, ממושך. ביום הזיכרון האחרון היא אמרה שהשנה נחכה ביחד לאיתן וכשהוא יבוא נלך שלושתנו ביחד לאן שהוא רוצה.

עמדנו אני והיא וכל הקיבוץ בחולצות לבנות בראשים מורכנים. וכולם חיכו שתתחיל הצפירה ואני חיכיתי שאיתן יגיע. מעניין לאן הוא ירצה ללכת השנה.

טווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו...

הצפירה החלה והוא לא בא.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: