הצדק העליון / זיסקינד כרמל, ז'ל

 

הצדק העליון

זיסקינד כרמל, ז"ל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו "טללים וסופות".

 

בסיפורים מעלים על נס את חוסר הישע, הפגיעות, החברה המתנוונת, את חולשת האדם.

איור מאת יעקב גוטרמן

הסופרים עצמם מודים שאין עניין לספר על הישגים. הסיפור נוטה אל השלילה - מישהו מוסיף - הספרות ניזונה מכך.

 

ידוע לי סיפור אחד, על אנשים שנקבצו יחד ואמרו: לא די בהקמת מולדת, בואו נעזוב את עמק הבכא, ניצור חברה חדשה, ניישב חולות וביצות, וכך גם נבנה את עצמנו. כך בפשטות אמרו וגם עשו. עזבו בית ואם. יצאו לדרך. תקעו יתדות.

 

זה לא היה כל כך פשוט אבל הסיפור עומד על שלו, שאמנם עיצבו חברה אחרת, הפרטים נתנו מיכולתם, מפרטיותם, ובבוקר בהיר, לא, זה רק שגרת הסיפור, זה לא היה בבוקר בהיר אחד, כי אם רבו הימים והלילות, ואנשים שמחו בעשייתם, והיו הזיות וחולשות, ודמויות בלתי מזוהות הלכו בחלומותיהם, ותפרחת היה בכל, וגיששו אל האור שהיה ושאינו בנמצא. החבורה המופלאה הזאת נבטה בכל עוצמת החיות.

 

ואז אמר יהודה: אנו חיים במגדל זכוכית שקוף. רבקה הקשתה: אז מה? אז יראו אותנו. מה יש להתבייש.

נשמור על הצדק, אמר יהודה, על השוויון, על חלוקה צודקת.

 

הסופרים ליוו את החברה בכל פרק זמן. הם עלו על עצמם, דימו את האנשים למלאכים, סיפרו על ריקודים עד אור הבוקר, על חדוות היצירה. סידרו תקליטים, קסטות. אחת נשלפת וכבר אחרת במקומה נעגנת - חבל היה להפסיד כל אירוע.

 

אך זה לא האריך זמן רב, אי שם ישבה האחת דינה ממררת בבכי, כי לא יכלה להתאים שמלתה לגופה, ואיציק נזכר בימים עברו, וזכר את אימו אי שם במרחקים, והיה איזה כאב מהבהב באפלה.

 

והיו רווקים ורווקות - נכספו זה לזו ונרתעו, דומה היה כי אהבה תבוא במקום הפעלתנות החברתית.

 

החיים גברו וילדים מתוך אהבה נולדו, ופיתחו משק והיה חינוך משותף, ואוויר ליטף פניהם. ואז חלתה אביבה, ונעמי המשיכה לשיר ויוכבד ביקשה להיות "אחות" וחיים מהנדס. והמשיכו ברפת. אחדים לא בקשו דבר, עבדו ועבדו והיו מאושרים, אך משהו כרסם בלב. זאת יפעת הרעישה לפתע עולמות - היכן הצדק, צעקה!

 

כן, רבים בקשו את הצדק העליון והוא לא ניתן. הפרט הופיע בכל כבודו ותפארתו וביקש הגשמה אישית, והיו אנשים שמחים, והיו אנשים אפופי צער וגל מרירות הציף. ואחד מפוכח אמר בקול רגוע: המעט עשינו? צדק עליון אינו בנמצא. ישנם רק אנשים חיים. ורבו התחושות הסותרות. לא לכל החידות היו פתרונות. היו מבוישים והיו מאושרים. מי נצנץ בעין ומי פרפר בלב. החברה הפכה למגוונת מאד, ולא ידעו את עצמם כי בזה כוחם. ביטוי למנגינת נפש של כל פרט, ואחריות קולקטיבית.

 

אבל בתוך הכאוס הרב, פרטיותו של הפרט הפכה לבדידות. היא מציקה, יש בה גם כוח מחשל ואז פרצה פרומה "והיכן הצדק העליון?"

 

אז חזר המפוכח ואמר: למה נכביד על עצמנו מדי. למה צדק עליון, זה הנעשה כאן והיום, יותר מאשר בכל חברה אחרת - אינו מספיק צדק?

 

האחד נח מזעפו, שני חיוך טוב לב ומילים רכות בו. רבים נשמו אבק ואהבה, החזיקו בשקיות של זרעים, שאמורים היו להצמיח פרחים.

 

איזו חברה משונה אמר יוסף בנועם, חותרים למטרה נכספת, חירות ושוויון ופיתוח הפרט. המטרה, גם אם רחוקה היא, לפנינו פרקי חיים נפלאים שבדרך. ודאי גם בליל מורכב, אשר על טיבו לא נעמוד לעולם. לא תמיד פועלת החוקיות של מאין, לאן, מדוע ולמה. גם בחברה מאורגנת זאת, מוצפים ברצף של אירועים שלא מן ההכרח שיסתברו. היעדר ההסתברות - וגם זה קשה עלינו מכל.

 

פרומה קשתה מלהבין התבטאויות כגון אלה: מה לא מוסבר, כל עוד לא נאבק על הצדק העליון ניכשל גם בדרך.

 

אילו ניתן לאדם, אמר ירוחם, לחיות חייו במלואם ובשלמותם, אילו נמצא הפתרון לכל חלום, העולם היה זוכה בדחף חדש של חדווה.

 

פרומה מקניטה, מה מדובב ירוחם. יהודה צוחק: רעיון אינו מותנה בכנות האדם המביע.

 

לאחר רשמי פניו מדודים, שני רווי שמש וים, והאחת מבושמת ריח תמרוקים. שנייה עיניה המופלאות מישירות נכחן ושלישית גם נאנחה וגם נשמה לרווחה כנגאלת. וזו זוהר נהנתה מישיבה בטלה, בוחנת פני אנשים. חשה של דווי, בלתי מוכשרת לשאת קרבתו מגעו, נרתעת ונמשכת, ואהרון, חייו שטפו בנחת ללא זעזועים, אהבות לא חסרו, ואחת מתמידה ונמשכת.

 

והיה הרבה ריגוש וזעקות כאב וחגיגות לעת לידות ואחוות אושר. ומעל לכולם לא פסקה פרומה לתבוע את הצדק העליון.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: