בין כאב ושמיים / זיסקינד כרמל, ז"ל


|

בין כאב ושמיים

זיסקינד כרמל ז"ל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך: "טללים וסופות" (רישומים וסיפורים)

 

על כל מדרך רגל ונסיעה בכבישים, באו אירועים שטפחו על פני.

איור מאת יעקב גוטרמן

על כל מדרך רגל ונסיעה בכבישים, באו אירועים שטפחו על פני.

 

הנה עברנו ביעף. המכונית כמעט ריקה ואישה עמדה בגשם סוחף. לא עצרנו. לא נהגתי, אך יכולתי כמובן להעיר תשומת ליבו של הנהג. למה, לעזאזל, לא עצרתי. למה נתונות מחשבותינו - אם לא לבני אדם. נזכרתי ב"נפילה" ואמרתי בליבי כשם שאמר הסופר: הלוואי ותחזור התמונה כדי שאוכל לתקן את המעוות.

 

האור ישראלי, "אור התכלת העזה", אך החשיכה צונחת כמתוך מצנח במפתיע.המעבר הוא ישראלי מאד, מאור לחושך פתאומי.

 

...ראיתי חמישה צועדים יחד וחמת אונים אפלים בורקת בתוך עיניהם. השנאה גברה על מחשבותיהם, צעקו יחדיו כבמקהלה "עוד נראה לכם". כדקירה שאינה נמוגה ומוסיפה להכאיב - הרגשתי, ולעצמי אמרתי: לא. אין הם בני עמי. זהו נטע זר. וכבר מלא הלילה, הראייה משתנה, השערות ודמיונות פרועים. הלילה זעוף, הקולות פרועים.תסיסה עוינת רוחשת.

 

התקפלתי לתוך ביתי ויכולתי לחזור ולאהוב את הדשאים שנתמרקו בגשם.

 

כשליבי מתרונן, אני מרגיש אהבה, אך חש גם אשמה כחוטא למציאות האמיתית. תמיד יש כאבים שצריך לשכך.

 

חיים בין כאב ושמיים.

 

כשהנפש נמלאת מועקה, אנו קובלים נגד עולם ומלואו. אך לכל אחד חלק בנחלה. המעורבות קיימת. הכרחית.

 

בביתנו הקיבוצי, אילו ניתן היה לשים חיץ בין מה ששייך ל"אלוהים" לבין מה ששיך לחברה, היינו נמצאים נשכרים. אנשים נפגעים במשפחה, בלידה, במוות - לא יד החברה בכל אלה. אין הדברים בשליטתנו. אך משום מה הורגלנו לכרוך מצה ומרור יחד, וחושפים מומים בחברה. בוחנים הכול בזכוכית מגדלת. מקללים. עוד ניתן להפיס דעתם של ידידים, לשכך קוצר רוח. רך עדיין מגע יד מלטפת.

 

חברה משונה, שתמיד נשאה כתר על ראשה, אף כי מעולם לא הוכתרה. אי שקט פנימי מלווה את הדרך, כפורענות המתרגשת ובאה. קובצו התלאות, המכאובים והרגשות והייתה התבוננות על היופי שבדברים. נפעמנו מן המראות. ממפוחית לתזמורת, מקול יחיד משתפך - למקהלה נועזת. המוסיקה העידה תמיד על המראה ונסיקה אל על. כשמישהו זעק, לא רבים שמעו זאת. בצד "צער העולם" הייתה גם "אהבה לכל".

 

אולי תחזור ההיסטוריה ותפיק את מזונה לא מן המתנשא, מן הפסגות, אלא מהחברה הרחבה, מן המעמקים. אולי תחזור ההיסטוריה ותשאב את חיוניותה לא מאנשי המעלה, כי אם מאלה שאינם חיים כאן על תנאי.

 

אהבה ואור לא ניתן לאגור, צריך לטפח כל פעם מחדש.

 

ההיסטוריה דוהרת במרכבתה, כובשת,חומסת, לוחמת. מי פקד לרצוח אלפים, למען יחיו אחרים בנחת? מה זכותם של חולמי המחר לסתום את הגולל על מבקשי חיים היום? כאשר גוברת מועקת הנפש, קובלים נגד יוצר עולם. התחמקות האדם מאחריותו מדהימה וצורמת. היושב במרומים - הוא האשם , זהו רצונו. ברוך דיין אמת.

 

שמענו על השלומיאל שגרם לתאונה: "מה יכולתי לעשות? אני לא אשם , הכביש אשם".

 

כך מנווטים על פי חוש עיוור. אומרים: ההיסטוריה מצווה, יהיה בכי לדורות. בכי של מי? מצפים לישועות על ידי המלחמות. מתהלכים ברחובות, בהיסטוריה של חיים רחוקים וקרובים. וכבר הפכו האישים והאידיאות לשמות רחובות. תשב בבית בשקט, מרחק קילומטרים רבים, והטיל יכול להשיגך. והשאלה תתמיד: מה עשית אתה לעת מצוקה?

 

כברת ארץ קטנה ואין גבול לממדי עוזה וחוסנה ולחש השורשים העולה מתוכה, עולם של גבעות ומישורים מעטים, חלקות מפוצלות, אך עם זאת מבטיחות. בוסתן קטן מרמז על צמחייה אפשרית, ופרי מתחלף בעונות השונות, והשמש הקופחת היוקדת, מכאיבה בקרניים אלימות, גם מלטפת שתילי עץ רכים. דשאים חובקים נעורים, והתרוננות ילדים, גם אז לא שוקטות הרוחות מסביב. באים תשלומים. נחזור ונאמר: לא יינתן לקטרג על החיים בכלל.

 

אם נידחף לקטרוג נגד החיים בכלל, מה יוותר עוד? נשאיר לעצמנו את סוד האמת האנושית הגדולה, ונחזור לשיר: אל תאחר את הרגע, בו האור מפציר להיפתח.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: