'יותר אור יותר אור' / זיסקינד כרמל, ז'ל

|

"יותר אור יותר אור"

זיסקינד כרמל, ז"ל

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך "טללים וסופות"

 

אלה היו המילים האחרונות של גיתה על ערש דווי.

איור מאת יעקב גוטרמן

יואל חיפש מילים, משפטים מעטים לבטא זעקתו מול עולם ומלואו, מול עמו, ועולמו שבו חי את חייו. כיצד לפשוט את החרדות, אמר אל ליבו. כל אשר ניצב לפניו כיום סתר כל ערכי חייו. מרוששים מכל עקרון או אמונה. ידע את גדלות הגזע האנושי, וראה גם את הקרקעית האפלה והמאיימת.

 

בחייו טרח לשמר מסגרת חיים תקינה. טוב היה, עדין וצמא דעת. לגלגו עליו חבריו על אהבתו לכל, לידידים, למקום, לעולם. עתה חש בעליל, כי כאן צדקו האנשים. צריך לעמוד במבחנים הסמויים, לראות נכוחה כאמרי הבריות. מאז החיוך המתמיד שלו, עליו הצביעו רבים, מתלווה בחריקת שיניים. חיוך מיוסר. מבוכה מתמדת. המילים אין בכוחן להשיג את הזיכרונות. יואל ידע כי זיכרונותיו הם התשתית של ימיו הגדולים שחלפו.ישנם גם זיכרונות שהם בבחינת משאת נפש, תשוקת לב. אם יפסיק בהם, משהו יתנתק, יימוגו התמונות מראשו. הזמן מתעתע בנו. ניסה להעלות על נייר אשר על ליבו. חש כתיבה מרוגשת, הראש מלא מצוקות, נערמו תילים של מרירות. תמיד הייתה בו חדוות הכתיבה. דומה היה לו, אם יצביע על יופיים של הדברים, יגלה מטמוני נפש, משהו ידבק לאנשים, יחלחל יפרח. פגמים נתגלו בכתיבה, אך גם היוצר נתגלה באנושיותו, במיטבו.

 

בסופו של דבר ידע: אין מקום חיים טוב יותר ממנו הוא יונק חיותו. כאן תפגוש בשמעון, הנושא איתו מטען חוויות עצומות. אמנם על שאלתך ישיב: תמיד טוב, יהיה עוד גרוע מזה, אבל דברים אלו נאמרים רק על פני השטח. וכל אשר יאמר לא על ביתו יכוון דבריו, אלא לכל מה שמכנים מדינה. לה מסר מיטב אונו.

 

וגם איציק בא לקראתך. ממש חומר לליצני הדור, וכן לצעירים יותר, הרואים בו משהו מעולם העתיקות, משהו יפה ומקסים, אך חסר כל ערך כיום.

 

נהנים מתנועות ידיו המחסלות עולם ומלואו. שטויות, הוא אומר, שילכו לעבוד ולא יעסקו בכינוסים ומועצות. פעם חם הוא ולבבי, פעם יעקוץ, ידרוך על אגודלך, כאומר וחוזר – איני משלים.

 

מה אמר הסופר? "פעם היו מעט אנשים וכל כך הרבה טיפוסים. היום יש כל כך הרבה אנשים ומעט מעט טיפוסים." יואל יודע וחש כי רגשותיו כיום עמוקים יותר ויש דברים שנכנעו לרוחו של הזמן.

 

נתון בסתירות מתמידות, ולעולם אינו משלים, כי כך הם החיים.

 

אומר הוא: השמש שוקעת והשמים מתכווצים לאט, כנייר הנאכל באש. אומרים לו: השמש זורחת כל יום מחדש, מאירה פנים מחממת מבשילה פירות, שדות. חוזר ואומר: אין כל עניין להיות במוקד הדאגה וההתעניינות. הצדק העליון שאתם מעלים לכל עניין קטן וגדול, היכן הוא? ולשם מה הוא?

 

אומרים לו: האם לא מוטב לתקן עוולות, לסייע, להושיט יד, גם אם נדרס מה מהצדק האלוהי? נרד מהאולימפוס אנשים מתקשים לחיות עליו שם למעלה, נראה את עמק הבכא, הבוכה.

 

יואל חש עצבות מהעצב החולף. כאב המבשיל לאיטו. בצר לו חוזר יואל לספרים, מחפש את פילוסופיית החיים בכתובים. מאמץ אל ליבו תורות, אמרות המבטאות נאמנה חלק נפשו. כן, כן, היה זה הרליטוס שאמר: נפש האדם היא ארץ רחוקה, ולא זכר יואל המשכו של הפסוק, וזה חשוב לו, כאילו איבד מטמונים, מנסה לחשוף מגלה ומכריז, כמוצא שלל רב. כן, ארץ רחוקה, שאין להגיע עדיה ואין גם לרדת לחקרה. משמצא את האמרה בשלמותה, כאילו מצא פתרון לבעיות. מילים מעטות נאמרו, מהרהר הוא, אבל היו אלה המילים הנכספות ביותר.

 

חוזר יואל לביתו, למשפחתו הרחבה, ונעלמו כל ההיסוסים. עתה משפגש את אבי הקטנצ'יק, כך כינוהו במשפחה, תקע זה את אצבעו באוזנו האחת כחופר מטמונים, חש ידו הקטנה זוחלת בחמימות על פניו, מזרימה מחומה לתוך כל פנימיותו וגל של אושר מציף ישותו. כבר גלש הוא למטה תפס ברגלו האחת ואינו מרפה. בבת ראש תמונה חלפה בראשו של יואל והרעידה כל נימי ליבו. הנה אביו, היוצא לאחר ישיבה של שעתיים, תוך עינויים בחדרים הרחוקים שם, עם אנשי פטלורה שתבעו ממנו את כל רכושו, וכשלא נענה פסעו אנשי פטלורה ליציאה ובתווך אביו, ואז האח הקטן של יואל נטפל לאביו וכדרכו כרך ידיו סביב רגלו האחת. האב ניצב רגע ואמר: יותר לא תראיני בני. ונעשה מוסבר לכולם המצב, כי מבקשים להוציאו להורג. במפתיע פרץ הוא יואל על הרוצחים, עקר דלת והיכה על שמאל וימין. האב ניצל אנדרלמוסיה זו, ברח וניצל. וכבר חלפה כל התמונה הזאת, הזרקור החטטני עבר לנכדו.

 

מתבונן בו בקטנצ'יק וממשיך בהגותו. אומר לו לבן השלוש: למד נא ההיסטוריה היהודית. הזמן מתעתע בנו. אנו הבוערים באשם של האירועים ונשרפים למען הגאולה. תמיד השברים מתפזרים לכל עבר. תמיד מתחממים בשמש כמו חרדונים, כל פעם בשמש אחרת. מפסלים באוויר וחוצבים ברוח. על הילדים להיות צמודים למנגינה אחת, לסיפוק אחד. טוב הוא הסיפור המוכר, המנגינה הנקלטת...

 

ולפתע הבחין יואל כי אל הקטנצ'יק הוא מכוון דבריו, ועוד מסיים כאבו במשפט: אנו חיים במגדל זכוכית שקוף. זה הנכד אינו מתפלא על דבריו הבלתי מוסברים, רגיל הוא לליצנותו של סבא. חזר לחטט באוזנו של יואל ומכריז: כאן בפנים באוזן כלום לא רואים, חושך. צריך יותר אור. יותר אור.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: