הבירור / זיסקינד כרמל, ז'ל

|

הבירור

זיסקינד כרמל ז"ל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך ספרו: בגן הפתוח (1973)

 

איור מאת יעקב גוטרמן

הוא ישב כנתבע, בשפה הקיבוצית מכנים זאת "קראו אותו לבירור". ומשהו העיק. וכבדה הישיבה. וכבר נראתה השמש כגוועת.

 

זאת לו הפעם הראשונה להיות נשפט, כביכול. רגישותו עברה כל גבול. משך שנים בתוקף תפקידיו היה פעיל בבירורים כגון אלו. נהנה מיחס של אמון והערכה. אך אותה רגישות מיוחדת לו העבירה בבת-ראש לנגד עיניו עניינים לרוב. שאל את עצמו כיצד בעצם פעל אז?

 

לא פעם אמר לחבר: בקיבוץ אין לקבוע מי צודק ומי לא צודק. כל הרשעה גורפת מיד תוצאות, ולנגד עיניך - המשך השתייכותו של האיש לקיבוץ. על כן לעת דין ודברים ניסה רק לנמק מבלי להרשיע. העיקר: כיצד להמשיך ולחיות יחד.

 

כסרט נע עברו לנגד עיניו כל המקרים, הסנגורים והקטגורים. ברור, גם בחברה מתוקנת זאת הכרח שיהא דין ודיין. מרשיע ומסנגר.

 

עתה נתבקש הוא להתגייס. מצב מיוחד אמרו לו. האומנם גם הוא, כך פתח, ונימק, וחזר וסתר.

מילים נשמעו. נחפזו לאמר דבריהם, שמא יאחרו את הרכבת. ביקשו להיות שקופים, וכל אחד דומה ראה עצמו בראי השקוף של האחר.

גע בנושא אחד, וכבר נושאים אחרים מאיצים בך. כיצד לאתר עניין אחד ללא הקבלות והשוואות עם אחרים.

כיצד להחליט ללא המכפלה של ארבע מאות איש? והרי כל אחד ובעיותיו.

 

שמע ולא הקשיב. הקשיב ולא האזין. משום-מה משפט אחד נתקע במוחו וחוזר; כמה מעט מכירים אנו זולתנו. בסופו של דבר כל הכרעה מתוך דיון על פני השטח היא נופלת.

 

מי מסוגל לשפוט. אינני ממונה על הצדק. במורכבות הזאת של חיינו מי אמנם יחליט צדק מהו? הרעשת עולמות על כי זאת ביקשה דיור מיוחד מושלם, וריהוט, ומה בעצם יש לה בנוסף לכך. כל ההכללות מטעות.

 

לנגד עיניו הגיחו מחדריהם חברים. כל אחד וייחודו. האחד מתנת-יה לו בראשו, ושני הילת זוהר מעל לעיניו, ושלישי כלא מהעולם הזה, כמשיט ספינתו במרחבי הים. אמנם כאן מקומו, ועבודתו, אך הוא כולו כמתהלך לבד ומלקט רק אמירות, דברים, והדים, הבאים מאחרים. אחד ויחיד, ואולי עשיר עולמו הפנימי, אך בודד, בודד כשיח בערבה.

 

התנער לפתע, כי האחת סיימה משאלותיה ושני בפתח. המצב בענף קשה וחמור הנהו. ומי כמוך יודע זאת. בידך עוד לתרום רבות בטרם תאמר יותר איני יכול - לך ספר להם כי בייסורים רבים השגת, לשווי משקל הגעת. לא איני מצטער על כל אשר עשיתי, אך למען האמת רציתי עוד משהו עבור עצמי, רק שלי, ביטוי מעט. לא, הקיבוץ לא אשם שזה אחר לבוא. הקיבוץ לא הפריע, אך עתה זה בא, זה מציק. נכון שסבלו של הרוצה ליצור אינו מדכא רק או מטריד מנוחה, הסבל גם דוחף למעשה יצירה וטוב הוא הסבל.

 

כן, ידעתי משטר וסדר, וכן יוזמה וספונטניות - וההתמזגות הזאת עולה ממש במכאובים אך כשזה מסתיים במשהו יפה וטוב - הרי כל המצוקות מכונים מעשה יצירה.

 

להם אמר רק: אבל באמת שאיני יכול עתה.

 

איני מבקש לבוא אל המנוחה ואל הנחלה, אך מעסיקים אותי עניינים נוספים. רק רגע פניתי לראות את עצמי ממש. לך ספר שבמשך שנים אמנם צמחתי עם כל הקיבוץ, נהייתי לפה לאחרים אך אי-שם במסתרים היתה כמיהה גם לביטוי עצמי.

 

מהו עולמך אתה? כל אשר היה, עולמך זה היה.

 

שים לב, כל אותו דור חדש, אינו מכיר את שנות העבודה וההתמסרות והמצוקות, הם דנים אותנו לפי ראייתם כיום - וכיום רבים מצאו פתרונות - שלא תמיד עונות צרכי הקיבוץ.

 

ככה, אז מה, נעשה מאמץ מיוחד, מאמץ חדש שעוד טרם עשינוהו - ונוכיח לצעירים כי איננו בורחים, כי עוד כוחנו איתנו. להוכיח, מדוע צריך להוכיח?

 

האין לראות את הקיבוץ כנתון קבוע וקיים, וכל אשר ניתן בו - ניתן, ולא נתחיל הכל מבראשית להוכיח. - מבינים אתם, הרי אני מכיר את המצב לאמיתו ויש מתח ואין פתרון. אך כיום איני יכול, האמינו לי, שאיני יכול. וכבר איני מוכן היום לשטח עצמי, לחשוף כל חולשותיי - ושמא ניתן כבר בשלב זה לתת לאדם להגשים? את עצמו? האם מגזים אני מדי?

 

האומנם מאכזב אני אתכם. ביקשתם למצוא פיתרון ע"י ולא נסתייע הדבר. ושמא מאוכזב אני מכם. האם בכל שנות חיי לא הוכחתי - ורק עתה תבוא ההוכחה.

 

אמרו: מעמד יש לך, ובמצוקת העיתים חשוב... יש ערך מיוחד למעשיך. איך לספר להם, כי קיימתי מאמץ עצום, עתה נפתח אשנב, ואין הוא נוגד את החלון הארוך והרחב של החברה כולה.

 

איני מקטין ערכם של דברים, גם לא מגזים. רק אשנב. לא ניתן לפתחו, ולסגרו לפי רצוני. איני נדחף לשורה הראשונה, אך מי יפסוק שאין זכות קיום לעומדים בשורה אחרונה. קוו לקוו צרפתי. הציור הופיע. צבע לצבע. הוא אמר ולא אמר. כל אשר אמר - ניתן לבירור. אשר לא ניתן לבירור - לא אמר.

 

הצעיר שבחבורה ניסה לרכך. לפתע חש כי אין זה מקרה הדורש שכנוע. איננו מקיימים בירור. יודעים מאמציך משך שנים - אך כיום אנו במצוקה. מה בעצם חדש בכל אלה. מתי לא המצוקה שקבעה מהלכים, וחתכה בדיני נפשות.

 

פתאום נזכר: "אפרים חוזר לאספסת" - הרי כך בדיוק היה לפני שנים. אפרים צייר היה, אך האספסת תבעה ידיים - ואפרים חזר לאספסת.

 

פתרון נפלא. התלבטות, ותשלום, בעיקר ההכרעה, הנה כך אמרה לא פעם, וההכרעה חיובית.

 

ודאי נחוצה ההכרעה החיובית. כי האחריות משותפת ואין להיתקע באמצע הדרך. אך לא כדי להוכיח, לא כדי להרגיע מצפון. כדי שתוכל גם להוסיף לתבוע מאחרים.

 

הוא ישב כנשפט, כנתבע. ופתאום נפלו המחיצות.

 

גם התובעים נשמו לרווחה.

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: