אנשים וחיים / זיסקינד כרמל, ז'ל

|

אנשים וחיים

זיסקינד כרמל [ז"ל] - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מתוך הספר: "טללים וסופות".

 

אין רחובות במקום מגורי. ישאל ההלך: היכן מקום פלוני וההסבר יבוא על יד. על יד המזכירות. ליד הקומותיים. תמיד יש משהו על יד.

איור מאת יעקב גוטרמן

מהלך פעמים בעצלתיים כדרך העייפים. אך משהו מתנגן, משתלב בבנייה הרחבה החדשה וכעין שלווה סביב, בסיומה של מהומת יום.

 

כל העובר על ידי בין אם ירבה בשלום, או יתחמק ויסיט עצמו לעבר המדרכה, נושא עמו סיפור חיים. מוזר. שנים על שנים יחדיו ומה מעט תדע על חבריך. אי פעם פתאום לעת מצוקה, או שמחת חיים, יבואו האירועים בשטף, והכל כמעט הכל יחזור לימי הילדות, ואין בכוחה של העשייה המופלאה משך שנים למחוק את הרשמים החוויות הפגעים שנוצרו בחיי הנפש.

 

זאת האחת, דומה גדלות נפש בה, אך מה מעיקים עליה הקמטים שבנפשה. עוברת על ידך דומה מרגיעה, אך יותר מזה מסעירה. וזה ממש כוהן של השטן עצמו. ואתה חוזר ושואל כיצד ידורו יחדיו, לב טוב ואנושי לעולם, ליוצאי חלציו, אבל לאלה "המסתובבים" וחיים בקרבתו - לכולם באמתחתו כינויים לגנאי.

 

מה רבים המתעניינים באבני הבניין, ברצף המרצפות, ולא גילו עניין בסיפורי אנשים. אירועים רבים ניתן לקרוא ישר מהפנים, וגילויים מהעיניים הם באים.

 

אבל אנחנו נחפזים מאוד. למה? לאן? אם אין שעתנו פנויה לאדם ולמצוקתו, למה אנחנו פנויים?

 

אהבתי האנשים. בסופו של דבר טובים הם.

 

חרדה סתומה צובטת את הלב לפעמים. המשקפיים כבר הותאמו לגיל, וראייתך גם שאינה לקויה, הכל משתבר בהם לפי נוסחה חדשה אליה צריך להתרגל, אותה צריך לחיות.

 

לא הרעיונות הם שפקדוני עם ליל. הצוותא. היכולת להיות בתוך האירועים. העיניים מבחינות בפגמים. הדברים נקטעים, ומתמשכת השתיקה.

 

יש רצון לאמר שירה, מזמור, אך אין בשורה. כאותו ילד המונה וסופר את כל חפציו ובגדיו כפי שרשם, אך שואל לבסוף, ואיה אני?

 

יש אור שמבריח צללים, יש אור שמזמינם. תמיד מתלווה הצל. אך ראו נא את האחר, כיצד מסוגל היה לומר דברים, נושאים ופרקי חיים שהרעידו מיתרים, דרכם ודרך עורקיו העביר עצמת רגשותיו אלינו, עד כאב, עד התעלות. באה התעצמות כל חושי כעין דחף קסמים.

 

אין רחובות במקום מגורי, אך ישנם ידידים והרבה חיים.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: