טיפול שורש / ירמי בן-צבי



  טיפול שורש
מאת ירמי בן-צבי, רמת יוחנן
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

"בוא תיכנס, באת בדיוק בזמן, הרופא מחכה לך". כך קידמה אותי הסייעת והוסיפה תנועת יד מזמינה לשבת בכיסא הטיפולים, שמה לי סינור קטן על הצוואר ואמרה שהטיפול יהיה ארוך.  

בצד עמד רופא השיניים, עיין בתיק ואמר לה: "סמדי, תכיני לו את הארוחָבוקר".

מוכן לכל פורענות אני שם לב שיש לו חוש הומור מוזר לרופא הזה, בעצם גם לה, על פי המבטא הכבד נראה ששניהם מאותה תפוצה, אני לא מצליח לזהות איזה,  אבל משהו מזרח אירופאי.

 


איור מאת יעקב גוטרמן

"בוא תיכנס, באת בדיוק בזמן, הרופא מחכה לך". כך קידמה אותי הסייעת והוסיפה תנועת יד מזמינה לשבת בכיסא הטיפולים, שמה לי סינור קטן על הצוואר ואמרה שהטיפול יהיה ארוך.  

בצד עמד רופא השיניים, עיין בתיק ואמר לה: "סמדי, תכיני לו את הארוחָבוקר".

מוכן לכל פורענות אני שם לב שיש לו חוש הומור מוזר לרופא הזה, בעצם גם לה, על פי המבטא הכבד נראה ששניהם מאותה תפוצה, אני לא מצליח לזהות איזה,  אבל משהו מזרח אירופאי.

הלוע הפעור מולו באור. היא חוזרת ומגישה לו גוש של חומר פלסטי רך שהוא מגלגל לצורה של תולעת ומכופף לצורת חצי ירח.

"תפתח גדול!" הרופא פולט ודוחף לי את התולעת הזו לתוך הפה, מצמיד היטב לשיניים. מאצבעותיו נודף ריח קל של הסיגריה שעישן עם הקפה של הבוקר.

"תהיה ילטוף, (ילד טוב) עכשיו אנחנו לוקחים מידות, אל תזוז שיניים שלך" הוא לוחץ חזק, "תסגור פה, אל תפחד, אם לא תסגור טוף נצטרך למדוד עותפעם" ופונה אל הסייעת כאילו באותו משפט "סמדי איך היה אתמול בקריון?" והיא כמו טייפ שנלחץ על ה ON מתחילה לדווח לו, אחר כך יסתבר שהיא לא תפסיק עד שילחצו לה על ה OFF, היא מדברת וצוחקת מדברת וצוחקת ועסוקה, כל הזמן עסוקה בהכנות, מוציאה כלים, מכניסה כלים, מנקה מגשים, מסדרת ומגישה.

בינתיים אני מונח על כסא הטיפולים, נתון לחסדי הדוקטור, על הקיר מולי תלויות כל הדיפלומות שקיבל משלל אוניברסיטאות ברחבי העולם, כולן מאשרות בכתב מסולסל ובלתי קריא, אבל פה אחד, שהדוקטור מוכשר לתפקידו.

זה קצת מרגיע אבל מי יודע, כבר קרו מקרים... 

 

כן כן השנים עושות את שלהן, אנחנו כבר לא ילדים, גם השיניים שעד היום טחנו היטב ושירתו אותי בנאמנות, זקוקות לשיפוץ. אני מנסה לעצום עיניים, לא לחשוב על כלום, להיכנס לשלווה.

הוא שולף במאמץ ניכר  את ה"מידות" ונותן לסמדי "תעבירי זה למעבדה ותגידי לחיים...". היא כבר בדרך, לא מקשיבה לסוף המשפט... כנראה מתורגלת, ובינתיים הוא מכין את הצינור ששואב את הרוק מהפה, ואני חושב לעצמי אם הוא ניקה אותו מהפה הקודם, אבל מנסה להדחיק מחשבות כאלה. מה זה יעזור לי עכשיו בניסיונותיי הנואשים  להרפיה. 

 

"סמדי בואי ניתן לו חומר שילטוף לא כואב", היא מגישה לו את המזרק. "אני מצטער" הוא מדבר אלי, או אל עצמו, כאילו שאני חיית המחמד שלו, נועץ, מוציא ונועץ עוד פעם. על מה אתה מצטער אני רוצה לשאול אותו וחושב על הפרדוקס הזה מדוע רופאי השיניים משוחחים עם המטופלים שלהם, הם הרי לא מצפים לתשובה מִפה מלא מכשירים.

 

אחר כך מתחילה העבודה העיקרית שלשמה התכנסנו, הקידוח. מנסר לך בנשמה, לא משאיר שן על שן, אין לו אלוהים לרופא הזה. אני מתחיל לחשוש.

"כשכאב בלתי נסבל", הוא נושף לתוך פני את ריח הסיגריות, "תעשה סימן בשביל תקבל עוד זריקה, אני לא רוצה לפוצץ אותך בחומר סתם".

הוא משקיע הרבה אנרגיה בקידוח, חם לו והוא מזיע מהמאמץ, "מזג אוויר פה לא טוף בשביל אנחנו באנו מאירופה, אולי אתה יכול לעשות משהו"? הוא מהגג ומשתף אותי בגעגועיו לחורפים בארץ תפוצתו, אני עושה תנועת של: 'מה לעשות' כזאת בכתפיים ומסתכל למעלה, אין לי קשרים.

"סמדי אולי את יכולה לעשות משהו"? ריטואל שחוזר על עצמו כנראה עם כל מטופל מחדש. אבל סמדי בשלה, ממשיכה לדווח לו על קורותיה בקניון, איזה מבצעים יש מה כדאי ומה לא, מה היא קנתה לכל ילד, ובכלל עוד מעט החגים וצריך להתכונן. אחר כך היא מחליפה דיסקט ועוברת לספר לו על החתונות הענקיות שעושים היום שלאחת מהן הייתה מוזמנת השבוע, ולמה הצעירים עושים כזה טרררם (בוג'ראס) מכל חתונה, והרעש והאוכל, וכמה כסף היא מוציאה בזמן האחרון על מתנות "יותר מדי בלגן, מי צריך את זה"? היא שואלת ולא מבינה. אני דווקא מאוד מבין אותה.

 

בינתיים הרופא לא נח מקידוחיו, אני מרגיש שעוד מעט הוא יפרוץ לי למוח, מה הוא מחפש שם, נפט? מדי פעם הוא מנסה לשתף אותי בהתלבטויות שלו, "תראה המִנשך שלך עקום" (הוא מספר לי? מה אני לא יודע? אני לא רואה את זה יום יום זה מול הראי?).

"אז אני חושב איך אפשר לעזור אותך יותר טוב, וגם האסטטיקה. חשוף מאוד".

עזוב אותי מאסטטיקה, אני רוצה להגיד לו ולא יכול, תסדר לי שיניים שאוכל לאכול ולדבר בלי שהן תקפוצנה לי מהפה.

פתאום הוא נוגע באיזה עצב רגיש ותזוזה לא מתוכננת מפסיקה את הקידוחים. "נו, אתה לא ילטוף עכשיו, יכולתי לעשות לך פצע בפה", דוקטור, אני מסמן לו בידיים, צריך עוד זריקה. לזכותו יאמר שהוא משתכנע מהר.

"סמדי, בואי ניתן לו עוד חומר שילד לא בוכה". היא מביאה לו את המזרק.

 

בינתיים הוא מספר לה שהם (הוא ואישתו) היו אתמול ב"בילינסון", להתייעצות אצל איזה פרופסור שהיא שם דבר בסרטן, דווקא הגיעו אליה די בקלות דרך מכירים, היא קיבלה אותם והם לא היו צריכים לחכות. היא אמרה שלא צריך יותר טיפולים, רק מעקב, "סמדי, את לא מתארת לעצמך, איזה אבן של חצי טון ירדה לי מלב". נראה שהנוכחות שלי לא מפריעה לאינטימיות הנעימה שזורמת ביניהם, הבנה שמקורה כנראה בעבודה משותפת רבת שנים.

 

מפה לשם השעות נוקפות וגם הלחצים... הוא מבשר לי  בקריצה שובבית "עכשיו אתה מקבל הפסקה, אני יודע מה אתה צריך". ובתוך כך מפרק ממני את האינסטרומנטים, מצווה: "תשטוף!!!" ומשחרר אותי לנקבי.

אחר כך הוא נותן לי לנוח כמה דקות בלובי, קורא לי חזרה ובלי הרבה הקדמות מנחית עלי את המהלומה: "תראה, אתה במצב של תותבת".

נער הייתי וגם זקנתי, וכבר יצא לי להיות בהרבה מצבים, במצב של תותבת עוד לא... כדי לוודא שירדתי לסוף דעתו הוא מסביר לי את הכוונה "אתה יודע, שם שיניים במים בכוס בלילה, אתה הבנת זה? כן?" הבנתי, בטח שהבנתי.

 "אני בכל זאת רוצה עושה אותך יותר טוף אבל זה הרבה עבודה, יש לי רעיון מה עושה." נו יש עוד תקווה פה בארץ חמדת אבות, אני מתנחם. 

"סמדי, מה את אומרת, נשלח אותו לגרוזיה?"

"אתה חושב אני עושה לך שיניים מזהב? לא! פה ביזראל חשוף מאוד אסטטיקה".

בשלב הזה אני חושב שפשוט איבדתי קשר עם הסביבה, הפסקתי להגיב על הנעשה. אולי ההרפיה הברוכה סופסוף השתלטה עלי.

בשעון מולי נקפו השעות אחת אחר השנייה לאט לאט , אבל באחת מהן אחר הצהריים הפרוצס הגיע למיצויו. התעוררתי לקולו המצווה: "תשטוף!!! סבלת מספיק ליום אחד"  

סמדי אספה ממני את הסינור ושיחררה אותי לעיסוקי עם פקודה חמורה לדיאטה במשך שעתיים. לשתות מותר.

להתראות דוקטור קאופמן! להתראות סמדי! נתראה אי"ה בשבוע הבא. יש למה לחכות..

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: