סינמה בלש... / ירמי בן צבי

סינמה בלש...                            

ירמי בן צבי – רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

סוף סוף מגיעה השעה שמונה וחמישה. בדיוק. השלט  המזפזפ בעצבנות אל ערוץ שלוש בכבלים. בלי דיבורים מיותרים ממהרים לסיים את ארוחת הערב. הכלים המלוכלכים נזרקים כלאחר יד אל תוך המדיח, מניחים כל עיסוק לא חשוב בצד, ומכינים את עצמנו לקראת "משחק החיים" - שעת איכות משפחתית.

איור מאת יעקב גוטרמן

והערב, התפתחויות מסעירות, כולם עסוקים בפיענוח סבך נִפתלוּת העלילה, מי שייך למי, מי לקח למי, מי הסתכל על מי, מי שיקר למי  ומי בגד במי. עולם שלם שמתנהל על פי הקודים של עצמו, לא שייך למקום ולזמן, יכול להתרחש בבואנוס איירס, בתל אביב, או בבויבריק. כולם יפים, כולם אמיצים, כולם צעירים. המסכנוּת כל כך מתוקה, האומללוּת כל כך נעימה, צער נעורים תהומי מתנחשל בגלים, וככה בלי שום סיבה מיוחדת בא לך לבכות.     

 

איך היו נראים חיינו בלי הטלנובלות, קשה לדמיין.  אבל... עד לפני אי אלה עשורים, היו מתנהלים עלינו ימי השבוע קצת אחרת: יום שלישי היה הנ.צ. שחילק את השבוע לשניים. בארוחת ערב היו לחמניות. ואחר כך הסרט השבועי שהוקרן בחדר האוכל.

ואל יהיה הדבר קל בעיניכם. אם חלילה היה רכז הקניות שוכח להביא את הסרט מהתא בווילצ'ינסקי ביום שלישי, הייתה האוריינטציה השבועית משתבשת מעיקרה... ואנא אנו באים אלמלא משטר הוועדות שנהג אותנו ביד רמה, והיה מכניס סדר בכל אורחותינו.

 

באותם ימים רחוקים, להיות חבר בוועדה היה משאת נפש, והייתה חשיבותך נמדדת על פי חשיבות הוועדה בה לקחת חלק. לפי חשבוני היו לנו כמעט שלושים ועדות שונות. חשובות יותר וחשובות פחות. ועדת חברה למשל הייתה "ועדת על" חבריה היו בעלי תכונות ומעלות מוסריות טרומיות במיוחד.

גם ועדת משק, שאכלסה את כל אנשי הכלכלה ועמודי התווך המשקיים, נחשבה יוקרתית. כניסה בשעריה הביאה כבוד ויקר. והייתה גם ועדת חינוך. על פיה יישק כל מהלך חיי הילדים לטוב ולרע. חבריה היו נקראים בז'רגון המקצועי "הנוגעים בדבר", שותפי סוד לכל סטייה מהקו החינוכי שהתרחש חלילה במקומותינו. בין שאר עיסוקיה החליטה מי ילמד מה ואיפה, מי ילך לאיזה טיפול  (פסיכולוגי כמובן), וכן הלאה. כשאמרו: "ועדת חינוך החליטה... אף אחד, (חוץ מה"אנרכיסטים המועדים"), לא העלה בדעתו להטיל ספק במוצא פיה. פקפוק קל היה מתפרש אוטומטית כמלחמת עולם נגד אלה שידעו תמיד "יותר טוב" ממך, מה טוב בשבילך, ומה לא. 

 

למשל אחת התוצאות המשמעותיות ביותר לגבי חיי הלילה שלנו כילדים, הייתה ההחלטה הגורפת שבכל שלושת הקיבוצים יקרינו את הסרט ביום שלישי - מטרה חינוכית חשובה וראויה לכל הדעות. שמירת ילדותנו מפגיעתו הרעה של הקולנוע, או בקיצור, שלא נלך כל ערב לראות בשדות זרים. בכל מה שקשור ל"התאמת", או "הבנת" הילד, או גבולות ה"מותר" וה"אסור" נקבעו בדרך כלל על פי שרירות לבו של מחנך זה או אחר, או מזמין הסרט. עצם מעמדם ה"חשוב" עשה אותם ל"מבינים בקולנוע", הגם שלא  תמיד הם עמדו בציפיות. 

 

עד כיתה ה' או ו' אסרו עלינו בכלל לראות סרטים, אלא אם כן היה מצויין בפירוש שמדובר בסרטים "רכים" לגיל הרך. שלב מתקדם יותר היה ההיתר ללכת רק ל"יומן", או למיקי מאוס, שהיו מוקרנים לפני הסרט האמיתי.  

שיא ההתעללות היה אישור ללכת לראות "רק את הגלגל הראשון", אלא שגם זה היה מותנה בכמות הנשיקות שנצפו על הבד במהלך אותו גלגל. אם תדירותן הייתה מעבר למקובל, זאת אומרת יותר משתיים שלוש נשיקות, מה שבאמת היה נראה כמשהו בלתי סביר לחלוטין, היה הממונה על המוּסר "עושה חושבים". כשהיה נוכח ששגה בכך שהתיר את הסרט למי שעדיין לא יצר את ה"כלים הראויים" לצפות בנשיקה, בלי שהדבר יביא נזק בלתי הפיך לנשמתו, היה לו "היתר" מגבוה להפסיק את הקרנת הסרט באמצע, כדי לשלוח אותנו לישון. גם את ההזדמנויות החגיגיות שהפילם היה נקרע (דרך אגב תקלה שכיחה מאוד בימים ההם), היו מנצלים על מנת לשלח אותנו לישון.

 

ה"קריעה" מהסרט וה"שילוח" למיטות, היה נוהג אכזרי ביותר, בלתי נסבל ובלתי נסלח. זה היה משאיר אותנו נטושים לתעלולי הדמיון הפרוע והבלתי מסופק, מה שבדרך הטבע היה מסתיים, ועל חטאי אני מכה היום, במעשה אונן.

מאחר ואנשי החינוך מעולם לא האמינו בנו באמונה שלמה שנלך לישון בלי מרי אזרחי (חוסר אמונה שברוב המקרים היה לו על מה לסמוך) היו שולחים שוטרי חרש שיוציאו מחדר האוכל את מי שבאורח פלא "נדבק לכיסאו" בחסות מיסוך עשן הסיגריות ונשאר בחושך ללא רשות. 

כל כמה דקות היה נערך פטרול אלים של "מחלק המוסר" המקומי, בעיקר בחלונות, ל"קטוף" מהם את ה"מציצים". (שמועות עקשניות שרווחו אז אמרו שאותו "מחלק מוסר" היה מקבל מדי פעם פרס על מסירותו הרבה לסילוקנו, בצורת סרט וגלידה בחיפה).

 

בכיתה י"ב כבר היינו מורשים לסרטים מגיל 18 ומעלה, עדיין כפוף לשיקול דעתה של אותה ועדה מיתולוגית.  

 

והיום...היום הכל פתוח, לכל עולל ויונק, יש ציץ אחד בפה, וציץ אחר על המסך, כל ילדינו ונכדינו יודעים ומכירים את עובדות החיים לאשורן. אז מה? זה טוב?  זה רע? לא! אין אוסרים, אין שוטרים, אין ועדות מוסר, איש הישר בעיניו יעשה והעולם לא מתמוטט. אבל כשהכל מותר, איפשהו הולך לאיבוד הטעם של "מים גנובים" וכל טלנובלה זניחה חושבת את עצמה ל"קזבלנקה".  THE END..

 

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: