עונג שבת חלומי / ירמי בן צבי



  עונג שבת" חלומי"
או - גם הלילה הזה נוותר על שינה...
מאת ירמי בן צבי, קיבוץ רמת יוחנן
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן

נטו צללים על פני הגבעות, ימות החול חלפו עברו, הרחק הרחק ניצתו נגוהות...

משחזרתי בליל שבת האחרון באור אחרון  ממסלול ה"הליכה" היומי, התיישבתי לי על המדרגות מאחורי הבית, חלצתי נעלי מרגלי הדואבות ובהיתי בכרמל המשחיר שהתחיל להדליק אורותיו. הרדיו ניגן את "באה מנוחה ליגע" והשבת גלשה לה לאט לאט כיאה למלכה מצמרות העצים.

חשבתי לעצמי: "הה  איזה איכות החיים...".


איור מאת יעקב גוטרמן

לפתע נוספו לאידיליה הכפרית השקטה הזו רעשי רקע משונים.

משטח בית הספר עלו קולות צהלולים, פה ושם דרבוקה בודדת פצחה ברון ומדריך צעיר נתן הוראות לחניכיו, - שלווה מופרית אך עדיין לא מאיימת, לא משהו שצריך לעורר חשדות בלב אנשים תמימים וישרי  דרך.

מן המטבח של אישתי עלה ניחוח תבשיליה המיוחדים רק לה, עוד מעט קט נערוך את השולחן לקראת כלה  ואז גורלם ייחרץ לשמד, לימוח בפינו  השוקק. 

אווירה של נינוחות שררה בכל אבל משהו בכל זאת לא הביא את המרגוע הנכון, משהו שהוא יותר משמץ של חשד שה"לילה עוד צעיר" והקולות הללו עלולים להיות לנו לרועץ חלילה אם רמת הצהלולים תרקיע לגבהים לא סבירים.

 

אמוּן על חשדנותי המתעוררת לא לקח לי הרבה זמן להתעשת, תוך כדי שינון הפסוק הידוע "הבה נתחכמה לו...וכו'" טרחתי לשתף  את ידידי המזכיר בחששותי המופרזים.

המזכיר כבר הקדים לצאת את ביתו לקבלת שבת בחדר האוכל אבל אישתו הבטיחה: "העניין יטופל!".

שמחים וטובי לב ישבנו אישתי ואני, וילדינו כשתילי זיתים על פלגי מים, סביב שולחן השבת לקבל את פניה  בזמירות, בלי להרגיש איך השמיים הולכים ומתקדרים מעל ראשינו.

 

מפה לשם הזמן אינו נח, השעות נוקפות, ה"יומן" כבר עבר, "אדיר מילר" חלף הלך לו, וצהלולי השמחה לא עושים שום סימן של שִככה, אינם חדלים לרגע. (עדיין רגועים יחסית).

מעט דאוּג אני מנסה לברר עם ידידי המזכיר אם ה"טיפול" צלח בידו.

"טרם הספיקותי" הוא אומר ומוסיף: "אני כבר מצלצל לציפי (המנהלת) לסדר את העניין" כמו כן הוא משתתף בצערי, מייעץ לי לצלצל למשטרה אם יגיעו מים עד נפש, מחווה את דעתו שלגבי הערב, זה כבר אבוד, אין הרבה מה לעשות, אבל להבא... וכו' וכו' "העניין יטופל!".

 

מעודד מ"הטיפול" האינטנסיבי בבעיה, אני נותן דעתי למיטתי שעושה כבר קולות לא סבלניים  של געגוע, מתחיל לתכנן את הצלילה אל תוך רכותה המלטפת בחברת "פונטנלה" – סיפרו החדש של מאיר שלו שרק הבוקר החלפתי בספריה.

אבל...על אף כל התיכנונים המקדימים, אני שם לב שמשום מה קשה לי הערב להתרכז בקריאה, עד מהרה אני מגיע  למסקנה החד משמעית, -  ה"טיפול" ברעש הגובר לא היה כל כך אפקטיבי.

 

אוזר חלצי כגבר אני מחליט לעשות מעשה, קם  ומרים בעצמי טלפון לציפי (המנהלת).

מעברו השני של הקו עונה לי קול מנומנם ושאנן, עושה רושם שאינו מוטרד מחומרת מצבי. 

"כן" היא אומרת, "נתתי להם לישון בשטח בית ספר".

 "מצויין" אני אומר, "אבל המרחק בין מה שנעשה שם ובין שינה הוא ת"ק על ת"ק פרסה" ומוסיף "האם היית מוכנה "לתת" את הדשא הירוק שתחת חלונך לאירועים פרועים מסוג, ועוד בליל שבת?"

"בטח שלא!" היא אומרת מלאת הזדהות למצבי הנואש.

"אני מיד מרימה טלפון לאבי (האחראי לילדים) העניין יטופל!!!"

 

רגוע ושלו אני עולה על יצועי להמשיך להתייחד עם "פונטנלה", אקט שכאמור הופסק באמצעיתו בגין רעשי רקע מטרידים. אלא שה"רקע" הזה ממשיך ומסרב בכל תוקף להיכנס ל"משמעת לילה" ושוב מסיח את דעתי מן העיקר.

עייף ונרגז ועצבני אני נוכח שה"עניין אכן טופל" אך ללא הצלחה ניכרת.

 

עוצו  עצה ותוּפר! אותנו לא יכניעו בקלות. 

ששים אלי קרב אנחנו נערכים, אישתי ואני, להגנה היקפית - איטום הבית בפני רעשים חיצוניים מזיקים.

ראשית חוכמה מגיפים את כל התריסים וזה לא כל כך עוזר, אחר כך סוגרים את השמשות, אולם מאחר ולא עשינו שימוש  בשמשות האלה כל הקיץ, בדרך הטבע הן "לא כל-כך נקיות", מה זאת אומרת לא נקיות, ציפורי נוד נכנסו לרווח שבין הקיר לחלון ועשו שם מה שעשו. עם כל הזזה קלה של החלון, חלקי לשלשת יבשים נושרים ממנו כגשם נדבות.

 

עכשיו אנו מנסים לברר את מצבנו עד כה. התוצאה, בלשון המעטה, לא משביעה רצון.

בלית ברירה אני שולח את אישתי להוציא את כל השמיכות הישנות מה"בוידעם", את הניילונים וה"מסקין-טייפ" שנשארו מ"מלחמת המפרץ" ומתחילים באיטום אקוסטי יסודי של כל חרכי הבית, "כמו שצריך", אחר-כך מזיזים את כל הרהיטים הכבדים אל הפתחים, דוחפים אטמים לאוזניים, מניחים את הראש מתחת לחמש כריות ומנסים להירדם.

אלא שכמו להרגיז, דווקא עכשיו האדרנלין מפכה לו, זורם לו בעוז מאיים לפוצץ את העורקים.  מסתבר לך שעם ששון הקרב והגברת עוצמת קולות השמחה בחוץ, במקום להירדם, אתה הולך ומתעורר מרגע לרגע.

אין דבר, עלינו לא מאיימים, גם על זה "נתגבר!", כמפלט אחרון וכשנדמה לך שכבר כלו כל הקיצים, שבוּז אתה משרך דרכך אל מגירת הסמים, לוקח חופן כדורי שינה ואיכשהו מצליח סוף סוף לשקוע אל עולם החלומות.

 

ובחלומותי הרטובים, המתוקים, הנה אני מטייל  עם אישתי במעבי הג'ונגלים של אפריקה, (יכול  להיות שזה היה בכלל בדרום אמריקה), צבועים צבעי מלחמה, משתלבים במרחב, רוקדים באטרף עם אינדיאנים סביב מדורת השבט. לקול תופי הטם טם המחרישים האש מפצחת זרדים בדממה.

במרכז, על האש, רותח סיר גדול גדול, בתוך נוזליו המבעבעים אני מבחין בראשה המבצבץ של...כן כן, לא תאמינו, ציפי המנהלת, זו היא ולא אחרת ...מתבשלת לה לאט לאט  אוחזת את הפלאפון ביד  עם חיוך משובב ומרגיע שאומר "יהיה בסדר!" ...

ותופי הטם טם דופקים ודופקים ודופקים....  .

 


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: