אורזי המזוודות / ירמי בן-צבי

אורזי המזוודות
ירמי בן-צבי,   קיבוץ רמת יוחנן
איור מאת יעקב גוטרמן, קיבוץ העוגן  

מתנות שמקבלים בחינם, לוקחים! לא בודקים בציציות!

את הכלל הקיבוצי הידוע הזה אני מפנים כבר למעלה מחמישים שנה. מסתבר שזה עובד לא רע. וכך בין שאר הרגלי המגונים, אני נוהג להירשם אוטומטית, לכל הרשמה על לוח המודעות, וזה לא משנה למה בדיוק היא מיועדת. אם לא יועיל, לא יזיק. זה טוב קודם כל בשביל לתפוס מקום, שיהיה, אולי לא יהיה מספיק לכולם. אחר כך אפשר להימחק. מה שבטוח בטוח. חבל לסמוך על המזל כי לא תמיד הוא משחק. אז חוץ מרשימת התורנויות, שזה מובן מאליו, שמי מתנוסס כמעט על כל דף תלוי מצוי, שמא אמצא מפספס משהו חשוב, (או לא חשוב), בדרך כלל זה תספורת, מגביות למיניהן, טיולים, מזון לחיות, מועדון 'דורות', חיפוש עבודה. לפעמים, בהיסח הדעת, אני מוצא את שמי מתנוסס בין טיפות הגשם של יואב אופק.

אני נרשם - משמע  אני קיים!


איור מאת יעקב גוטרמן

אין צריך לספר לחברים עד מה רבתה שמחתי כשגיליתי יום אחד את ההרשמה לנופש בתל אביב,  איך הרגשתי את הדגדוג הנעים והמוכר בקצות האצבעות מגשש אחר עט או עפרון. מייד אצתי רצתי להוסיף את שמי אל בין הראשונים, להבטיח מקום טוב, לפני שהרשימה תיסגר.

מה כבר יכול להיות, אני שח לעצמי: ננוח שלושה ימים, נאכל טוב, נטייל, נכייף, נבלה, נבזבז ונחזור. אם לא לוקחים בחשבון את כל הסיכונים המיותרים שאנחנו נוטלים על עצמנו כמו שביתות, מתאבדים, ערימות אשפה ברחובות, פיגועים ושאר כולרות, על פניו זה נראה די טוב.

מיהרתי להתייעץ עם מי שקובע אצלנו בבית בדברים החשובים באמת והגענו להבנה הדדית מיידית, יוצאים במחזור הראשון!!!, לא מחכים!!! בארצנו הקטנטונת הכל יכול לקרות.

 

שלושה ימים מראש אנחנו פוצחים בהכנות המעשיות לאירוע. למודי נסיון מתחילים קודם כל לצום, יש צורך להכין בחדרי הבטן חלל איחסון נאה ומרוּוח למזון המשובח שעתיד להיות מוגש לפנינו במלון. למעשה אין בכך כל בעיה כי הדעת נותנת שממילא אנו עסוקים בעניינים של התכוננות ואריזה, ואין לבנו פנוי לענייני אוכל. ובנוסף, ההתחבטות האיומה הזו בשאלה מה לוקחים למלון ומה לא, מדכאת כל יצר ורצון אחרים שמתרוצצים שטח.

למשל, איזה נעליים לקחת, איזה סנדלים, מה לנסיעה, מה לערב, מה לבוקר, מה לים, מה לבריכה, מה לשעות אחה"צ, ואולי יהיה קריר בערב ואולי יהיה חם, וכמה תחתונים וכמה גופיות, ואולי צריך גרביים ואולי לא, מי יודע מה ילד יום, כשרחוקים מהבית צריך לכלכל את מעשינו בשום שכל, לצפּוֹת מראש את הרע מכל ולהיות ערוכים לכל מצב. 

"סך הכל שלושה ימים", אני אומר לאשתי, "לא צריך להגזים".

אותה זה לא מטריד, היא בשלה, יחד אנו מוציאים את כל ארון הבגדים לבחינה מדוקדקת, מסדרים את כל פריטי הלבוש שאנו אמורים להחליט אם לקחת או לא לקחת בשלשות על המיטה ל"מסדר המפקדת", אחר כך עושים צירופים מה הולך עם מה, ומה לא הולך אם מה. ומתחילים לבחור. "עם הבחירה" יוצא לנופש!

 

אחרי יומיים שאנחנו ישנים על הרצפה כי המיטה תפוסה, ניגשים סוף סוף להכריע בשאלה הגורלית: איזה מזוודה תשמש אותנו. ואולי בכל זאת ניקח תיק, ואם תיק אז את האדום או השחור, זה שלקחנו לתורכיה או זה שלקחנו לאנגליה. 

מפה לשם אני שם לב שזוגתי מתחילה להחמיץ פנים, "מדוע?" אני שואל אותה, "אין לנו מזוודה שמתאימה בדיוק - בדיוק לנופש של שלושה ימים במלון בתל אביב והגיע הזמן שנרכוש כזו. מזוודה על גלגלים, עם ידית נשלפת שתוכל להיגרר אחרינו לכל מקום" היא עונה נחרצות.

"נכון" אני מסכים, כאילו שיש לי ברירה אחרת, על אף עשרות התרמילים, התיקים, הילקוטים, השקים, הסלסלות והמזוודות שגודשים כמעט ארון שלם.

"בתל אביב נקנה לנו חדשה!", אני מבטיח.  

 

מתחילים להשקיע בשיפור ההופעה, סוף סוף לא כל יום יש לנו יציאה, ואף אחד לא רוצה שמישהו בעיר הגדולה יפנה אחריו מבט משפיל ויפטיר: "נכון שאתם מקיבוץ?" כאילו שכתוב לנו על המצח, או חו"ח על הבגדים הפרובינציאליים שהבאנו מהבית.

וראשית חוכמה צבע ותספורת.

עם ליווי צמוד יורדת זוגתי לעיירה הסמוכה למספרה בבית וגן. בינתיים אני מקבל מאיילת הוראות מדויקות בטלפון איך עלי להקביל את פניה כשהיא חוזרת הביתה.

זה צריך להיות "וואאוו" גדול מפרגן שמפגין התפעלות.

 

כל הדרך מהעבודה אני מתאמן על ה"וואאוו" הזה וכשכבר נדמה לי שזה נשמע ונראה טוב אני משמר אותו היטב לשעת ה"שין" שאמורה להיות מתישהו אחה"צ.

אבל תכנונים לחוד ומעשים לחוד.

ברגע שהיא פותחת את הדלת, מופתע אני מנסה לייצב את עצמי נוכח ה"פרח" הצבעוני שצועד מולי באושר שמימי. מלא התפעלות אני מנסה להפעיל את ה"וואאוו" שהתאמנתי עליו כל כך הרבה, אבל זה לא כל כך יוצא לי. משהו מקלקל את הניסיון הזה, לכבוד הנופש הממשמש ובא היא סידרה לעצמה "פסים" צהובים בפוני.

עד שאני מחזיר לעצמי את נשימתי הנעתקת מתפוגג כל הרושם ההתפעלותי שהיה אמור להיות מופגן בכניסתה.

 

"מה יש, אל תהיה כזה מרובע" היא אומרת, בנימת אכזבה, אך נראה שהיא לא ממש מתרגשת ממה שאני כן חושב או לא חושב על הגינה  החדשה שצמחה לה על הראש.

אחרי התאוששות קלה אני מנסה שוב לתקן את מה שכבר הצלחתי לקלקל.

"זה בעצם די יפה", ניסיון שלא רק שלא עולה יפה, אלא גם מוסיף חטא על פשע.

נצטרך כנראה לעבור תקופת הסתגלות לא קלה למראה החדש. אבל, ישתבח שמו, עוד שלושה ימים לפנינו, המשימה הזו לא נראית משהו שלא נוכל לעמוד בו, ולא זה מה שיפריע לנו במלאכת הבחירה והאריזה וההתכוננות שאינה מופרית לרגע, אלא להיפך, מתגברת ונמשכת במלוא עוצמתה.

אנחנו נהיה מוכנים וארוזים לנופש בזמן! .       


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: