קורמן אף פעם לא היה שבע רצון / ירמי בן צבי

קורמן אף פעם לא היה שבע רצון

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן - העוגן

 

הקול השבור מעברו השני של הקו לא הותיר שום מקום לספק, הכרתי את קולה משנים עברו, זו הייתה אישתו: "אתמול בתאונת דרכים..." היא אמרה, אך פרצי בכי שברו את קולה ולא יכלה להמשיך. אבל אני כבר ידעתי.

איור מאת יעקב גוטרמן

*  *  *

"שוב פעם היא נתקעה, הבהמה!" הפליט קריאה שלא היה בה שמץ של תימהון. למעשה זו הייתה קביעה סתמית. כאילו מעשה שביום יום.

 

אחר כך שיחרר מתחת לשפם הצהבהב שלו קללה עסיסית בערבית, לא ממש מתוך רוגז, ולשם ביטחון עוד אחת ברוסית. אף אחד, חוץ משנינו והמכונית, והלילה השחור והסמיך, לא היה שם כדי לשמוע את הקללות שלו, או לעזור לנו, או סתם ליהנות מהשקט שהשתרר אחר כך מסביב. שקט של לילה, רחוק מכל ישוב, מוצף כוכבים אך בלי ירח.

 

הוא לא יצא מכליו, לא התעצבן. מי שהכיר אותו ידע גם למה, וזה גם לא נראה שהוא מופתע מהאירוע. מן הסתם זה כבר קרה לו לא פעם אחת.

 

כך או אחרת, זה לא תענוג גדול להיתקע עם מכונית מקולקלת, באמצע הכביש, בשומקום, בשעות שבדרך כלל כבר רוב האנשים ישנים. נפש חיה לא הסתובבה בשממת הלילה על הכביש. מה יש למישהו לחפש שם בשעה מוזרה שכזו. מרחוק נשמעה יללה של תן, או איזה חיה רעבה אחרת. מעט המכוניות שכן חלפו על פנינו באותה שעה לא עשו סימן שמצבנו הביש מזיז להם משהו, אין לדעת, אולי אנחנו מלכודת פתאים, אולי מחבלים. שומר נפשו ירחק מדברים כאלה...

 

האמת היא שכבר מההתחלה ה"הסעה" הזו עם קורמן נראתה לי לא כל כך אמינה, אבל, אמרתי לעצמי, מה כבר יכול להיות, במירב גם הלילה הזה אוותר על שינה. למיטה, שכל כך חיכתה לי כל היום כנראה שלא אגיע. אך לא אדם כקורמן יאמר נואש. בהחלטה של רגע הוא פתח את דלת המכונית בדחיפה, הידית הייתה (כמובן) שבורה, החלון תקוע באמצע, לא לבלוע ולא להקיא, והדלת העקומה נפתחה בקול חריקה צורם. הוא יצא מה"סוסיתא", דגם בלה מזוקן שלא ברור איך בכלל היא עוד נוסעת, לברר מה קורה. ניגש למכסה המנוע, פתח אותו, וכל פלג גופו העליון, הגדול, נבלע בפנים. הוא בדק, בחן, דפק, הזיז, ניסה, הידק, שיחרר, אבל שום קול, שום רחש, שום זימזום, שום סימן קל שבקלים של"סוסיתא" הזו יש איזושהי כוונה להתעורר אי פעם לחיים. סוס מת לא מת יותר ממנה.

 

זהו, עכשיו כבר כמעט חצות ואנחנו תקועים על הכביש בין אלייקים ליוקנעם. רק לפני שעתיים סיימנו יום אימונים ארוך לקראת עלייה לתעסוקה מבצעית ברמת הגולן. קיבלנו חופשה קצרה למספר שעות. הוא תיכנן להגיע איכשהו עם ה"בהמה" העתיקה שלו לעמק הירדן, לא ברור איך. (אף על פי שבמחשבה שנייה, הוא הרי בא משם איתה, אז למה שלא יוכל לחזור?) אבל קורמן הוא חבר וידיד, ולאחר שנוכח שאני מכין את עצמי להישאר בבסיס האימונים ללינה מחוסר אפשרות להגיע הביתה, (באותם ימים הקיבוץ עדיין לא סיפק רכבים לצורך מילואים) הוא שאל, וגם הציע לי, שאם אני מעוניין הוא יאריך קצת את המסלול שלו הביתה ויקפיץ אותי לקיבוץ. בשבילו זו לא הייתה שאלה בכלל, זה היה ברור, כמו מובן מאליו, עזרה לחבר היא מעל הכל...

 

קורמן הוא חבר טוב שלי. הוא עזב את הקיבוץ שלו בגליל המערבי לפני הרבה שנים והלך למושב בעמק הירדן, שם הוא חי עד היום לא רע.

 

נפגשנו במילואים באחד ה"אֵי-שָׁמִים". הוא היה כזה גדול, גבוה, מרשים, בעל נוכחות. שיער צהוב מתולתל פרוע. קראנו לו קורמן, בשם המשפחה, אף פעם לא בשמו הפרטי, אני לא בטוח אם בכלל היה לו כזה. אישיות ססגונית, הרוח החיה בכל התגודדות, תמיד במרכז, אי אפשר היה להישאר אדיש לנוכחותו הכובשת. מפוזר מארץ המפוזרים, מרושל, לא מקפיד בלבושו, מצוי תמיד בהליכי "חוֹסָרים" ו"הַשְׁלמות". החזרת הציוד בסוף תקופת מילואים תמיד הייתה לגביו משימה טראומטית עד כדי בלתי אפשרית.

 

הסינכרוניזציה בין רגליו הייתה מדהימה, כל רגל רצה לכיוון אחר, למסתכל מן הצד לא היה ברור איך הוא בכלל מתקדם ישר. משקיען בלתי נלאה, מתוך אחריות פנימית וברצינות תהומית, אף שלא היה חסר חוש הומור, ולא התנזר מ"קומבינות", כמונו, אבל ראוי להוסיף שאף פעם לא על חשבון מי מחבריו.

 

בין שאר מעלותיו הטרומיות הייתה לו בעיה אחת קטנטנה עם הצורך להתרחץ יום יום. הוא והמקלחת לא חיו בשלום זה עם זו. אותו זה לא הטריד, אותנו דווקא כן!

כשהיה מתפשט, או חולץ נעליו... אללה יסטור!!! עיזות היו בורחות ממנו...

 

קורמן היה שייך לאותו גזע אנשים שלעולם לא יהיו שבעי רצון מעצמם או מאחרים. התכונה הזו דחפה אותו תמיד לחפש ולחפש. הוא נולד וגדל בקיבוץ, אבל הבינוניות הקיבוצית לא התאימה לאנרגיות העצומות שהשתוללו בתוכו. והוא עזב.

 

הרעיונות שלו תמיד הקדימו את המציאות, הוא צפה הרבה שנים קודם את השבר הגדול בקיבוצים, מה הולך להתחולל אם לא נתאים עצמנו למציאות המשתנה. אני זוכר איך הוא תיאר את השינויים, שבדיעבד אמנם התרחשו, בבהירות מפליאה. היום הקיבוץ המתחדש הוא עובדה קיימת, אבל לפני המפולת זה היה בבחינת לא יאמן. הקיבוצים היו בקונצנזוס הלאומי, לא היה עורר על זכותם, קיומם וחוזקם. כולנו היינו בטוחים שלעולם חוסן. על כל פנים לא נראה שום דבר באופק שיוכל למוטט את המבנה המוצק הזה. אבל הוא ראה את הדברים אחרת. מה שנכון לגבי כל מהפכה, נכון גם לגבי המהפכה החברתית המפוארת הקיבוצית.

 

הוא אהב להשתמש במונחים שאוּלִים מעולם התושב"ע, ביטויים שבארמית נשמעים יותר טוב. אחד מהם נחרט היטב בזיכרוני, ביטוי שהתייחס לתופעות שוליות ומעצבנות, או אנשים קטנים שעושים כלום וּמְדַבְּרִים כמו פסטיבל, בקיבוץ, בצבא, בפוליטיקה, ואיפה לא. הוא היה אומר: "אִיסְטרא בָּלָגִינַא קיש קיש קרייא" שפירושו הפשטני הוא: מטבע אחת בחבית ריקה עושה הרבה רעש. מסתבר שחכמינו זיכרונם לברכה ידעו דבר או שניים בפסיכולוגיה התנהגותית.

 

עם קורמן אני ניפגש פעם או פעמיים בשנה כשאנו ניקראים למילואים. אבל בין לבין, לא פעם, בשעה שהדברים לא כל כך מסתדרים, או מסתדרים רק בערך, בהתעטף עלי נפשי, אני נזכר בו, מתגעגע להבחנות הדקות והקולעות שלו. לגביו שום דבר לא היה מובן מאליו. הוא תמיד היה יודע לשאול את השאלות שאחרים לא שאלו, או לא העזו לשאול, וגם להסיק את המסקנות המתבקשות בלי להתבלבל.

 

זהו, ועכשיו אנחנו תקועים ביחד על הכביש. האפשרות לחזור ברגל לבסיס מנקרת איפשהו, אבל נגיע לשם רק לקראת בוקר. לתפוס טרמפים באמצע הלילה, גם זו לא אופציה מרנינה, והאמת היא שכבר חשבנו לפתוח שקי שינה ולישון בצד, אבל המוח הקודח של קורמן, שלא יודע רגע של מנוח המשיך לקדוח. לבסוף כשכבר היה נדמה שכלו כל הקיצים... אני נשבע בכל היקר לי שככה זה היה, פתאום הוא ניגש לפגר-מכונית, הכניס בה בעיטה פראית, נתן צרחת קרב איומה, "נבֵלה סרוחה!", צרחה שקרעה את השקט הלילי, והחרידה את כל התנים והשועלים שבסביבה... ו... המכונית התעוררה...! אני נשבע! היא התחילה לעבוד! בתחילה אמנם בקולות חריקה וגניחה, קרעחץ לכאן וקרעחץ לשם, ועוד אי אלה קולות של אי רצון מופגן, אבל עבדה. בחיי שהיא עבדה...! מכונית ה"סוסיתא" הישנה, שעשויה פיברגלס, תוצרת הארץ. מכונית שנראתה בערך כמו בעליה. גם הגלגלים שלה, כמו הרגליים שלו, נסעו פחות או יותר כל אחד לכיוון אחר. אבל היא נסעה, אי אפשר היה להכחיש את העובדה הזו, רק שאף אחד לא ידע איך. היא נסעה והמשיכה לסחוב ולנוע קדימה...

 

...הביתה הוא הביא אותי בשעה שעמוד השחר כבר עמד במזרח ופאתי גבעות הבהירו עצמם באור אפל אל יום חדש.

 

*  *  * 

 

לאחר שקצת נרגעה היא ביקשה מאוד שאבוא, זה מאוד חשוב לה, היא הוסיפה: "הלוויה בשעה שלוש אחה"צ בקיבוצו"...

    

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: