מִשְׂחָקִים בְּאֵש / ירמי בן צבי

מִשְׂחָקִים בְּאֵש

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

ככה זה בחלוף העתים, וטוב שכך.

מהלכם של אירועים כואבים שאדם עובר בחייו, בדרך הטבע, משתכח, מתערפל, עם השנים שוקע, נמוג והיה כלא היה. אלא שיש חוויות טראומתיות שנטמעות, "נצרבות" בנשמה, ממשיכות אתך ובך הלאה בכל שתפנה. נער הייתי וגם זקנתי ועל אף יותר מששת העשורים שכבר חלפו להן מאז אותו יום מכונן בחיי, אין מנוח מהן.

איור מאת יעקב גוטרמן

באחד מימי החורף הקרים של שנות ה-50 (במאה הקודמת!), הייתי ילד ב"גן הישן", לא ברור איך ומאין, נפלה לידי "מציאה", משהו שאף הורה לא היה מאחל לעצמו למצוא בידיים של ילדו - קופסת גפרורים. חפץ די נדיר בחיי ילדי הגן, ואם זיכרוני אינו בוגד בי הפעם, יצוין שלא בדרכים כשרות הושגה ה"מציאה" הזו.

 

אותו יום מר ונמהר התגנבתי בהיחבא אל קצהו הדרומי של הגן. היה שם חדרון קטן ששימש מחסן. מה שהיה בו, על כל השמאטעס והשמונצעס, כנראה הלהיב מאוד את דימיוני, קופסאות שונות ומשונות, אריזות מכל סוג בכל הגדלים והצבעים, ניירות ובדים, צבעי גואש וידיים בתוך צנצנות לֶבֶּן ישנות מזכוכית, וכל כיו"ב משחקים שלא היו בשימוש יומיומי. בין השאר עמד בצד פרגוד עשוי מסגרת עץ שעליו היה מתוח בד מלמלה ירקרק. פרגוד שהיה חלק מתיאטרון בובות.

 

הסתגרתי לי בחדרון הזה, ומאחורי אותו פרגוד ירקרק וכך כשאני מוגן בפני עולם המבוגרים, עשיתי לי מעבדה לניסיונות. הפעם המטרה הייתה לברר מה קורה כשמדליקים גפרורים...

התחלתי לנסות, אחד אחד...

 

למרבה הפלא, הפירוטכניקה הזו הצליחה! וזה עבד כל כך טוב שהמראה הזה הילך עלי קסם רב, ומתוך התלהבות יתרה, או חוסר תשומת לב, לפתע, בשלב מסויים, להבה אדומה כחלחלה נהדרת ביופיה, אחזה בשולי הפרגוד, ויצאה לה במהירות משליטה. אל מול עיני המשתאות שינה הפרגוד היפהפה את צבעו מירקרק לשחור... לא עברו שניות מעטות ונוכחתי שאוטוטו גם כל המחסן עולה באש השמיימה...

 

אין מה לדבר, נבהלתי מאוד! אך למרבה הפלא לא איבדתי עשתונות וכמו גדול רצתי מהר לארגז החול שהיה מאחורי הגן, שם, מתחת לעץ התות שהיה מניב בקיץ תותים אדומים חמוצים, מן הסוג הכי מלכלך והכי טעים שיש, כאלה שנמחצים בידיים בזמן הקטיף ומגירים מיץ אדום אדום שמשאיר את סימניו הרעים על הבגדים, על הידיים ועל הפרצוף. אך באותה שעה הרת גורל לא הייתה דעתי פנויה ליתרונות אותו התות, אלא לברז המים שעמד לו מתחתיו, ברז שמימיו היו מיועדים בעיקר לצורכי בניית ארמונות החול, התעלות וה"חפירים" שסביבם. מילאתי במים דלי קטן שהיה זרוק שם, ומיהרתי "לכבות את האש"... אבל... אללי! כבר היה מאוחר, בדרכי חזרה ראיתי תנועות חשודות של מבוגרים שחשו אל מקום האסון, מכל הכיוונים החלה זרימה אנושית מבוהלת, חברים ש"הריחו" את העשן ומיהרו לברר את פשרו... זרקתי את הדלי וברחתי משם מבוהל, לבוש, כיאה לימי החורף הקרים, זוג תחתונים וגופיה דקה שהגנו עלי בחירוף נפש, אך ללא הצלחה מפני פגעי מזג האוויר... ואז התחיל הגשם.

 

התחבאתי בין שיחי הנוי שצמחו בקרבת מקום, בתוך הבוץ, מול מה שפעם היה ה"בית השחור". משם צַפיתי בחברים המודאגים שניסו לכבות את השריפה.

כעבור זמן מה האש כבתה, ההתרגשות שככה, ושקט מאיים השתרר סביבי.

איש לא ידע איפה אני. כך חשבתי אז, היום מותר לי להניח שהמטפלת הודייה ידעה היטב, ידיו של מי היו במעל. ולמה הוא לא נמצא בגן משחק עם כל הילדים.

 

כמה זמן נותרתי שם בשיחים? נדמה לי שנצח, מכורבל בתוך עצמי, רטוב, רועד מקור כמו גוזל שנזרק מהקן, לא כל כך מבין איך נקלעתי למצב ביש שכזה. מה בסך הכל רציתי? רק לבדוק מה קורה לגפרורים אחרי שמדליקים אותם.

 

היאוש כנראה גורם לאנשים לעשות את הלא יאמן, ואם לבדוק את "מגוון" האפשרויות שעמדו בפני, המצב היה באמת עגום. אזרתי אומץ בלתי רגיל אף שידעתי שעונש כבד עומד להיות מנת חלקי הפעם, רצתי בחסות הגשם והערפל לאימא שלי שעבדה בצריף מחסן הבגדים בקצה השני של הקיבוץ, מרחק של כמה מאות מטרים.

 

יאמר מראש, ציפיות מוגזמות להבנה, או חלילה, סליחה על מעשים מסוג זה לא היו לי (אף שבסתר לבי קיוויתי לקצת חום והגנה שהרי "אימא יש רק אחת"), ואכן בזרועות פתוחות ונפש חפצה לא התקבלתי שם.

ידעתי.

 

אימא שלי לא כל כך שמחה, בלשון המעטה, לראות אותי ככה באמצע יום העבודה מופיע מתוך הגשם רטוב ומלוכלך ורועד מקור... סדר צריך להיות! כשהחברים נמצאים בעבודה, הילדים אמורים להיות תחת עיניהן הפקוחות של המטפלות או הגננת בגן, כל דרך אחרת היא סטייה מהנורמה.

 

אלה היו "ימים אחרים"... וברוח אותם ימים, לא עלה על דעתה של אימא ש"מותר" לה, בשעת צרה, לתת דרור לאינסטינקטים האימהיים הכי בסיסיים של כל אימא, או אפילו של כל חיה. אלה היו מותרות שהיו אולי בניגוד לתפישות המקובלות של ה"חינוך המשותף" אותם ימים. היא שמעולם לא גרסה קיצוניות, וגם נתנה לכך ביטוי מילולי, לא העיזה ללכת אחר הלב. תמיד בתלם, רק מה ש"מותר", רק מה ש"מקובל".

פורצת גדר היא לא הייתה.

כל חייה היה לה ויכוח מר ונוקב עם עצמה, ועם הסביבה, על התפישות האלה שחלקן היו מעוותות בעיניה. בלית ברירה נכנעה לוויתורים קשים "לטובת הקיבוץ", לעשות מה שכולם עושים, "להיות בסדר" - הילד צריך להיות בבוקר בבית הילדים!!!

ככה נוהגים כולם ואין עוררין.

היא ניגבה וייבשה אותי, הלבישה אותי במשהו חם, ואיכשהו "העבירה" לנוגעים בדבר איפה הילד שלה מבלה את הבוקר.

 

בימי החורף, השמש מתעייפת מהר והלילה יורד מוקדם. אני זוכר כמו היה זה אתמול, את אותה שעת דמדומים רחוקה, אותה שעה שחוזרת אלי שוב ושוב, כמו מכוות אש שלעולם לא תירפא.

 

לפתע הופיעה בדלת המחסן המטפלת הודיה. ככה, בלי הודעה מוקדמת. די נבהלתי אם לקחת בחשבון את העובדה ששמה של הודיה הלך לפניה כמטפלת מהירת חימה.

ישבתי לי בפינה, מנסה לצמצם את עצמי לאפס, שואל את נפשי אם לא למות אז לפחות להתאדות בחלל, אחוז חלחלה ורועד כולי.

הודיה לא ביזבזה זמן על דיבורים. היא ניגשה אלי, עמדה לידי, לא אמרה מילה, רק הושיטה לי שתי ידיים שסימנים שחורים, זכר לכיבוי השריפה ניכרו בהן היטב, היא חיבקה אותי ונישקה אותי, מעשה שמעולם לא היה עולה על דעתי שאפשר לעשותו, לא מצד הורי, ועל אחת כמה וכמה לא מצד המטפלות. היא המשיכה ללטף אותי, ובמילים רכות הרגיעה ולקחה אותי לבית הילדים... אל ה"גן הישן", אותו גן שהצמיח ברבות הימים את מה שנקרא יותר מאוחר "ילדי החלום".

אז עוד לא ידענו שאנחנו כאלה.

 

הדבר ייתברר לנו רק כמה שנים יותר מאוחר, עם ביקורו של ד"ר בטלהיים ברמת יוחנן. אותו ד"ר פסיכולוג שכונה בלשון העם "ד"ר B", בא לראות מקרוב ולחקור את יסודות ה"חינוך המשותף" והשפעתם (הלא כל כך סימפטית, על פי תפישתו) על נפשו הרכה של הילד הקיבוצי.

מחקרו ודעותיו בענייני חינוך, המבוססים על ראיונות והסתכלויות שעשה עמנו, היוו את היסוד לספרו השנוי במחלוקת (אם לא לומר "המוקצה"), בעיני אבות ה"שיטה" - "ילדי החלום". היום, בחלוף העתים והתפישות, אולי הגיע הזמן לבקש ממנו סליחה קטנטנה ומבוישת.

 

כך או כך, עוד באותו שבוע "נשלחתי" דחוף(!), לאליז, הפסיכולוגית הייקית שהייתה אז ה"אורים והתומים" של מערכת החינוך המקומית, על פיה יישק דבר, זו שבנתה את ביתה בהדר הכרמל בממון שקיבלה עבור השבת ילדי רמת יוחנן ה"פסיכים", ש"עשו שטויות", לדרך הישר. אני זוכר את קטעי הרורשאך, ויתר השאלות שנשאלתי במטרה לברר אם "הילד בשל לכיתה א'"...

 

האמת היא שלא ידוע לי מה היו "המלצותיה" של אותה "אורים ותומים", אך נראה שהן לא היו חד משמעיות באשר למוּפרעוּת יוצאת דופן, מה שאפשר לי, אף על פי כן ולמרות הכל, להמשיך מהגן לכיתה א'.

 

סוף דבר - עברו שנים רבות מאז.

 

לפני זמן מה, הגיע כתב ידוע, של יומון ידוע - "הארץ", לברר איפה הם "ילדי החלום" של אז, מה קרה להם ולאן הם הגיעו, וכל זה לצורך מאמר רחב היקף שכתב על ד"ר B, ו"החינוך המשותף", בין השאר הוא זימן גם אותי לשיחה. יש לציין שאני מעולם לא קראתי את ספרו של בטלהיים, אך אותו כתב דווקא כן. הוא סיפר לי מה כתב אותו "ד"ר B" על אותו אירוע "מדליק", על "הילד שרצה לשרוף את השיטה", על מרד נגד החברה, נגד ההורים, נגד המטפלות, ומה לא. מעשי הנלוזים כנראה מאוד התאימו לתיזות של הד"ר פסיכולוג המלומד.

 

ואני, פירומן קטן שכמוני, מה בסך הכל רציתי? רק לבדוק מה קורה כשמדליקים גפרור...

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: