כשאריה היה 'חולב' בלול / ירמי בן צבי

כשאריה היה "חולב" בלול

ירמי בן צבי - רמת יוחנן

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

מן המפורסמות הוא שפרגית שנולדה ביום טוב, בית שמאי אומרין - תאכל. על אחת כמה וכמה אם עברה את הלילה בתוך מרינדה עסיסית, ואחר כך השחימה לה תחת השגחתו הצמודה של "מנפנף" נמרץ, "על האש".

איור מאת יעקב גוטרמן

אך אנו עוד נושאים בלב זיכרון של ימים אחרים, ימי צנע בהם לא זכינו לראותה בצלחת, אלא אם כן אנחנו היינו חולים או שהיא הייתה חולה.

 

בכל מקרה, לא נחטא לאמת אם נאמר שעדיף להסתכל על עוף כשהוא מונח בצלחת, אפילו בצורתו ה"מכובסת", ולא מתרוצץ, וצווח, וקודקודח ומקרקר בקולי קולות בלול עד שאוזניך תצילה.

 

ולמה אני אומר זאת, הו, הנה השבוע "עלה הכורת" על עוד "מוסד" חשוב שהיה לאבן דרך בדרכו של הקיבוץ אל ההפרטה - לול ה"סוללות" הישן, כך קראנו בזמנו ללול בו היו התרנגולות ספונות, כל אחת בנפרד, בתא עשוי סבכת ברזל. ואם תמצא לשאול מהיכן צצה לה ה"פרטיות" הזו בימים שטובת הכלל הייתה מעל הכל, יענה מי שיענה שכל זאת לא בא אלא על מנת לעמוד על מידת פוריותן ומסירותן למאמץ הלאומי בהמשכת הדור, ותרומתן לכלכלת הקיבוץ. מיותר לציין שמי שלא "עמדה במכסה" נשלחה אחר כבוד אל המטבח...

 

אז כן, ככה חולפת תהילת העולם והנה גם לול זה הלך בדרכי אבות ופינה את מקומו לטובת הפיתוח והקידמה. ואריה, הלולן המיתולוגי האחרון שעדיין איתנו, כבר לא עול ימים. בן תשעים ומעלה, שחוח וכפוף אך צלול וזוכר, ועירני, מקפיד להגיע יום יום על קלנועו לחדר האוכל, שם הוא מחנה אותו קרוב ככל האפשר אל הפתח ומתנהל לאיטו, כמי שעיתותיו בידו, עם כלבתו הנאמנה, שמלווה אותו ורובצת על ידו כל זמן הארוחה. הכלבה היחידה במשק שמותר לה להיכנס לחדר האוכל ואיש לא יעיז לגרשה.

 

פרולוג:

 

חמישה עשורים עברו מאז אותם ימים בהם עוסק סיפורנו ואנו ילדים בחברת הילדים. אחרי הלימודים וארוחת צהריים חטופה, חלה עלינו חובת עבודה, כל יום שעתיים באחד מענפי המשק, או בתורנויות כאלה ואחרות. כך היה חמישה ימים בשבוע, היום השישי הוקדש למנוחה ונקרא בשפת העם - "יום גידול".

 

אם זיכרוני אינו מטעה אותי, כבר אז העבודה בלול לא הייתה נחשקת במיוחד בלשון המעטה, הן בגלל הליכלוך, הסירחון והאבק, והן בגלל המאמץ המלחמתי, ו"עינוגים" אחרים שלא מן העולם הזה. אך היה בה, אולי, קורטוב של גבורה והקרבה, לא "סתם עבודה". ידענו שאנחנו עושים מעשה חשוב ומועיל. בשעה היעודה היינו מתייצבים בסככת הסוללות ומתחלקים לשתי קבוצות. קבוצה אחת בפיקודו של אריה צעדה על שביל הבטון בין הכלובים והררי הלשלשת שמתחתם לעבר תאי התרנגולים. הנותרים בפיקודה של לולקה חיכתה בסבלנות להבאת ה"חומר"...

 

מערכה ראשונה:

 

האמיצים של אריה היו שולפים, כל אחד בתורו, תרנגול אחד מתוך סוגרו. ואל יהא הדבר קל בעינכם, המלאכה הזו הייתה אמורה להתבצע בזהירות רבה ובשכל שנאמר: בתחבולות תעשה מלחמה, שומר נפשו היה דואג להתרחק ממקורו הזועם של התרנגול, מניפנופי אברותיו וטפריו המאיימים. אין צריך לומר שנדרשה כאן מיומנות רבה, כוח וזריזות, שמא תמצא עצמך חבול ופצוע עוד לפני שביצעת את משימתך. ראשית חוכמה היה לתפוס את התרנגול ב"תפיסת נלסון" מצמיתה והחלטית כך שלא יוכל לזוז, לנקר או למחות. אחר כך אריה מצידו, שש אלי קרב, היה מתחיל למשמש בידיו המיומנות את איזור חלציו של הגבר, מלטף ומשפשף, משפשף ומלטף, ולא היה חדל עד שהשכווי היה מגיע ר"ל לפורקנו הנכסף. בתיזמון מופלא היה אריה מניח מבחנה מזכוכית היכן שמניח, ושואב בששון את הנוזל היקר, שזרם לו מעדנות פנימה, פרץ אחר פרץ, טיפה אחר טיפה... עד תום. כלום לא הלך לאיבוד...

 

גיבורים שלאחר מעשה, או יותר נכון גיבורים על חלשים, נותרנו עם ה"סמרטוט" שהיה מונח עתה בידינו כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר. אחרי ה"טיפול" הנמרץ הזה של אריה, גם הגבר שבגברים היה נופל שדוד, סחוט, רצוץ, מרוט וחבוט. ואנו שיחררנו אותו לכלובו לקומם את הריסותיו, להכין את עצמו ליום המחרת. לעת עתה אנו את שלנו עשינו, אחר כך המשכנו לשני לשלישי עד שמלאה המבחנה. משום מה אף אחד לא תהה מה אנחנו עושים פה בכלל, לא חשנו שום נקיפת מצפון על מידת הרוע והאכזריות בה נהגנו, מידה שהייתה בניגוד לכל הגיון אנושי... היינו ילדים.

 

מששלמה "המלאכה" הזו, אצנו רצנו בדחילו ורחימו להביא את ה"חומר" היקר שנאסף במבחנה ישירות לידיה הבוטחות והאמונות של לולקה להמשך התהליך.

 

מערכה שנייה:

 

גם פה סיפור התפיסה חזר על עצמו, אלא שההמשך היה כבר אופרה אחרת.

בעוד התרנגולת אחוזה היטב בין זרועותינו, לחוצה אל הגוף חזק והדוק כך שחס וחלילה לא תעלה על דעתה שום מחשבה על דבר מנוסה, או, להבדיל, הרהור על דבר עבירה שפירושו, הזייה אסורה על אביונה מהנה מהאינוס הזה.

 

ובעוד היא קודקודחת וצורחת וצווחת, כוח ההתנגדות שלה הלך ונחלש, הלך ונחלש. קירקוקי המחאה דעכו ונהמות השלמה עם הגורל התחילו לעלות מקרביה, היינו שולחים יד ענוגה אל מבושיה המוצנעים היטב היטב בין הנוצות הרכות שמתחת נוצות זנבה. תרים אחר נקודת הג'י שלה, ואז ברגע הנכון היינו נותנים "לחיצה" קלה ומגלים קבל עם את ערוותה, המכוּנה "קלואקה". לולקה הייתה שואבת בעזרת מזרק מיוחד טיפה סרוחה מן הנוזל היקר שבמבחנה, מכוונות היטב אל החור הנכון, מכניסה ו"יורה" פנימה.

 

אך כאן אלייה וקוץ בה, שהרי סוגרים עדינים אלה שבהם עסקינן, נועדו לצרכיה הפרטיים מאוד של הגברת. בטח שלא לאלה שבהם היינו "עסוקים" באותה עת. ולכן, אם אותה מסכנה נזקקה לנקביה ועשתה מה שעשתה זמן מה לפני ה"תהליך", היה האירוע עובר בשקט יחסי. אבל, אם לאותה תרנגולת הייתה "התאפקות" או חלילה "עצירות", ולא הספיקה בעוד מועד לשחרר מטענים עודפים, או אז היה שפריץ של לשלשת רעננה, חמה, רטובה ו"מריחה", נורה כחץ מקשת בל"ג בעומר, טס למעלה במסלול ידוע מראש, ומוצא לו מנוחה נכונה על חלוקה הלבן של לולקה.

 

במאמר מוסגר אתוודה - יכולנו כמובן, אם אך רצינו, לכוון את השפריץ הלז למקום אחר (לרצפה למשל), אבל כנראה שלא כל-כך רצינו... יחד עם זאת, יאמר לזכותה של לולקה, ש"התאוששותה" מה"תקלה" הייתה מהירה ומפתיעה, ולא היה בה משום הפרעה לתהליך, הדבקות במטרה הייתה מעל הכל. מהר מאוד עברנו לסדר היום אל ה"קורבן" הבא, וכך עד אחרונת המטילות ששכנה בסוף שורת הסוללות, שאורכה היה כאורך הגלות. לפעמים נדמה היה שהיא לא תיגמר לעולם... ובכל זאת אחרי שעתיים כאלה של "חליבה" ו"הזרעה", "חליבה" ו"הזרעה" וחוזר חלילה, הייתה נשלמת מלאכתנו ושוחררנו שמחים וטובי לב חזרה לבית הילדים.

 

סוף דבר -

 

הרבה שנים עברו מאז והעולם כמנהגו נוהג, אך ה"שיטה" הזו, כמו עוד הרבה "שיטות קיבוציות" אחרות, עברה מן העולם. האורגיה המטורפת הזו והאקספרימנטים החדשניים לעשיית מין שלא בדרך הטבע, נמשכה כמה שנים אך לא צלחה וגוועה מעצמה. וכל כך למה? כי פשוט הסתבר למישהו שהתרנגולים יודעים "לעשות את העבודה" בזמנם החופשי, ומרצונם החופשי לא פחות טוב מאריה ולולקה ועדת עוזריהם... עד כדי כך שלול ה"סוללות" שהיה עד חי למעשים המגונים האלה, בלי משים נותר מיותר. משהתרוקן משוכניו, הוצאו מתוכו הכלובים ושולחו אחר כבוד להתכה כגרוטאות ברזל שאין בהן חפץ, שנים רבות אחר כך עוד עמדה הסככה הזו על מכונה כאבן שאין לה הופכין, זקנה בלה, מחלידה ומתפוררת, עד שהחליט מי שהחליט להעניק לה את "מכת חסד" אחרונה, שבעת ימים ומראות, "נאספה אל עמה" ועמה ירדו אל קבר כל אותם סודות אפלים וניסיונות לא מוצלחים של ימי בראשית... וטוב שכך. ברוך דיין אמת..

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: