קייטנת אכזיב / יותם ורדי

 

קייטנת אכזיב

יותם ורדי - יגור

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בחופש הגדול ההוא של 1950, כשהייתי בוגר כתה ז', יצאה הכיתה שלי לקייטנה הראשונה בחיינו - לכפר הנטוש א-זיב (AZ-ZIB) - אכזיב.

איור מאת יעקב גוטרמן

מעולם לא יצאנו כל הכיתה לקייטנה, וזה היה חידוש גדול ומלהיב. ליוו אותנו המטפלת רחל, עובדת חדר האוכל חייקה, המדריכים יאיר ומיכאל, המציל חיים ועובדות המטבח, שאם אינני טועה, עמדה בראשן שרה, שהייתה בעצם ה"רסרית". שנים אחר כך, כשהייתי מדריך בקייטנות בכפר ויתקין, הייתה שרה הבוסית בפועל עד שחווקה תפסה פיקוד.

 

באותה תקופה - זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, הכפר א-זיב היה גיבוב יפהפה של בתים עזובים, חלקם עדיין עמדו על תילם וביניהם בוסתנים של עצי תאנה וזית וגפנים עמוסות בענבים בהירים מאוד ומתוקים מאוד.

 

וכך היינו בני נוער צעירים, שבשנים קודמות, בגלל מלחמת השחרור לא יצאנו מגבולות הקיבוץ, ופתאום נחתנו בגן העדן. חוף נקי וגדול, ים כחול הפוגש באופק שמי תכלת, לינה בחושות, ושלוש ארוחות ביום ופירות ב"ארבע ועשר". כאשר באותה תקופה היה משטר של צנע בארץ, כלומר מעט מאוד אוכל. במשך היום שיחקנו על החוף במשחקים כמו מחניים, עמודו, כדור-הקפה ומלחמה לדגל. הבאנו גם משחקי שולחן, דוק, דומינו, מונופול, רביעיות, דמקה ושח. נהנינו והשתזפנו. בערבים הסבנו סביב המדורה, למדנו שירים מיאיר פלד, ושמענו סיפורים. מדי פעם היינו פושטים על סוכות הגפנים, עצי התאנה ושיחי הצבר, נהנים מפירות העונה. הייתה לנו תלבושת אחידה, לבנים - בגד ים סליפ שתפרו במתפרת יגור בצבע כחול כהה ופס רחב לבן במרכז, והבנות - לבשו בגד ים שלם, כמובן.

 

בוקר אחד הכריזו המדריכים שאנחנו יוצאים לטיול על החוף. לקחנו מים ופירות, ולבושים בבגדי-ים וכובעים צעדנו יחפים על החוף לכיוון המצוק הלבן של ראש הנקרה; בראש יאיר ומיכאל ובמאסף חיים המציל. בדרך, ליד מה שהפך מאוחר יותר לבית-הבראה של המשטרה, "מצאנו" על מסילת הרכבת קרונית שירות, כזו שמניעים בעזרת מוט - מנוף הנעה. כל הבנות עלו על הקרונית ואנחנו, הבנים, דחפנו והנענו אותה באותו מנוף ידני. משם הגענו אל המנהרה החצובה בסלע שהמשכה היה חסום, גבול לבנון. יצאנו מהמנהרה כשמימיננו המצוק הלבן הנמשך עד הים. ירדנו משם, מדלגים על הסלעים לכיוון הים. החוף היה סלעי והים גלי. הגלים בגובה בינוני נשברו אל הסלעים כשהם מתיזים קצף לבן. יאיר ירד ראשון, עמד על סלע מעט גבוה בשורת הסלעים הראשונה שפגשה את הים, וקפץ קפיצת ראש, נחשונית. הגל הוריד והרים אותו, הוא סימן בידו שהכול בסדר ואפשר לקפוץ משם. זה נראה פשוט וקל אבל "קצת" מפחיד. מיכאל עמד על הסלע ומשם שילח אותנו כמו משלח צנחנים אל הים הגלי. הוא הורה לנו לחכות עד שהגל יגיע לסלע ואז, לפקודת "קפוץ!", לזנק אל שיאו של הגל ולהיסחף איתו לים. בים חיכו יאיר וחיים לשמור שלא ניסחף חזרה לסלעים. לבסוף, כשכולנו צפנו במים, זינק מיכאל והצטרף לקבוצה. התחלנו לשחות אחרי יאיר, הקפנו את קצה המצוק הלבן וניצבנו מול פיתחה הגדול והשחור של מערה. אודה שהיה זה מחזה מסקרן ומפחיד כאחד. לפתח השחור נכנסים ונבלעים בחושך ראשיהם הקטנים של חבריי הילדים. אבל ברגע שנכנסתי פנימה המחזה היה מרהיב. קירות המערה היו מוארים באור משתנה, ריצודי האור שהוחזר מהים התנועעו על התקרה ועל הקירות הלבנים-אפורים בצורות של מעגלים שנפגשים ומתרחקים; המים נראו בצבע כחול צהבהב, וגווניו השתנו בין ירוק, כחול טורקיז וזהב. קולות השמחה וההתפעלות של חבריי הילדים הדהדו בחזקה בהד עמום, מלווים בגעש הגלים המתנפצים אל הקירות. תנועת המים הייתה רבת כיוונים, הגלים שפגעו בקירות הצדדיים חזרו למרכז והניעו אותי ימינה ושמאלה, והגל, שנע אל פנים המערה, זרם קדימה, פגע בקיר וחזר אחורה, כך שגופי חווה טלטלות מכיוונים שונים, כולל מטה ומעלה. הרגשתי חוסר שליטה חלקי, אבל מהר מאוד למדתי לשחות בים המנענע הזה, ונהניתי מהמצב החדש הלא מוכר. גילינו שלמערה יש הסתעפויות וגווני-האור שבה משתנים בקטעים השונים. כשהגענו אל מתחת למסילת הברזל יכולנו לעמוד סוף סוף על מדרגת אבן ואפילו לעלות אל המסילה. היינו בהתרוממות רוח, פטפטנו בהתלהבות והחלפנו חוויות. אחרי הפסקה ומנוחה קצרה, הגיע הזמן לחזור. בינתיים הגאות גברה, תקרת המערה כמו התנמכה, והגלים התנועעו בעוצמת יתר. כשיצאנו מהמערה שטף אותנו גל אור חזק, וגלים יותר גבוהים נשאו אותנו מעלה גבוה ומטה. המדריכים קיבצו אותנו לדבוקה צפופה יותר ושחינו כך, צפופים, עולים ויורדים.

 

הצרות התחילו כשהתקרבנו אל שורת הסלעים. ראינו איך הגלים הגבוהים מגבירים מהירות ונשברים בעצמה אל הסלעים ומכסים אותם בזרם מים קוצף חזק. הייתה סכנה שניסחף בכוח ללא שליטה ונוטח אליהם. יאיר עלה ראשון על הסלע. מיכאל וחיים נשארו במים ושמרו שלא ניסחף; הם הדריכו אותנו לנצל את תנועת הגל ולעלות על גביו אל הסלע, ולהיאחז חזק כדי לא להימשך לים בגל החוזר, אחר כך לדלג על הסלעים אל החוף לפני בוא הגל הבא. אני זוכר איך עליתי עם הגל והגעתי לסלע, כשזרם חזק מרים ודוחף אותי. ניסיתי להיאחז במשהו, אבל הסלע היה חלק, ולפני שהצלחתי להתייצב נסחפתי בגל שהחזיר אותי לים. בניסיון השני הצלחתי לעמוד על רגליי ולזנק קדימה אל החוף. יאיר עמד על הסלע ומדי פעם תפס את ידם של ילד או ילדה שבאו עם הגל, ועזר להם להישאר על הסלע. היו בינינו כאלה שהצליחו בניסיון הראשון, והיו כאלה שנדרשו להם כמה ניסיונות. אני חושב שרוב חברי חשו, כמוני, פחד שמא לא נצליח והגלים הסוחפים יטיחו אותנו בחומת הסלעים או ישקיעו אותנו מטה למצולות. בסופו של דבר הגענו כולנו לחוף מבטחים. היינו נסערים והחלפנו סיפורים ותיאורים. אחת השמועות, שהפכה למיתוס, אמרה, שיעקב, בהיכשלו לעלות לסלע, צעק ואז הגל החוזר נכנס לפיו הפעור והוא בלע את כולו... יאיר הבין, למרות שלא למד פסיכולוגיה, שיש צורך ב"חוויה מתקנת". הוא כינס אותנו מיד ל"משפט חברים". האשם הוא יעקב ששתה את הגל הענק, ו"גרם" לתגובת שרשרת שלילית בכל אגן הים התיכון... משק כנפי הפרפר... נקבעו סנגור, קטגור ושופט. הקטגור אמר בין השאר, שכתוצאה מהתקרית, אוניות רבות שקעו ונחו על קרקעית הים שהתייבש, מה שגרם לכלכלה העולמית לקרוס ולעוד קטסטרופות, כיד הדמיון העשיר של הקטגור... הסנגור שיבח את יכולותיו החיוביות של יעקב, לדוגמה... גבורתו בשדידת היונים במבצע "שובך יונים", ובכלל שהוא לא התכוון לשתות את כל הים התיכון. בהחלטת השופטים יצא יעקב זכאי.

 

יעקב, במכתבו אלי בימים אלה, אחרי שקרא את הטיוטה הזו, מאשר שכל הסיפור מדויק פרט לקטע שלו. הוא מכחיש את סיפור בליעת המים, ומציין שהיה השני מכל הכיתה לעלות לסלע אחרי שלושה ניסיונות עקרים. אבל המשפט אכן היה...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: