סיירת 45 פלוס מינוס והעורבים מבלפוריה / יותם מוקד

סיירת 45 פלוס מינוס והעורבים מבלפוריה

יותם מוקד - גלעד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

חורף 85 ואנחנו נקראים למילואים.

בכל שנה קוראים לנו לחודש מילואים, כדי לאמן את חיילי ההגמ"ר (הגנה מרחבית) בישובים הכפריים של המחוז.

איור מאת יעקב גוטרמן

זאת לדעת, חיילי ההגמ"ר בישובים הכפריים (קיבוצים ומושבים) הם הכוח הלוחם, חוד החנית שיקיז את דמו על הגנת המולדת והיישוב לכשתפרוץ מלחמה. הם מאומנים, הם אמיצים והם מוכנים לחרף את נפשם וגופם בהגנה על היישוב - כי אמצעי לחימה של ממש אין להם.

 

בכל חבל כפרי יש גם יחידת עילית שנקראת מחלקה חבלית. מחלקה זו היא העידית שבעידית ומשרתים בה כל החיילים בעלי העבר ביחידות קרביות (לצורך העניין גם אפסנאי בגולני ונהג בנ"מ נחשבים קרביים) והם גם מנוידים בזחלמ"ים צהליים תקניים משנות ייצור 1942 ומטה. אל יקל הדבר בעיניכם, צה"ל משקיע משאבים רציניים בחיזוק הכוח הלוחם בעורף הכפרי.

 

בין עמיתי וביני קראנו לכוח הלוחם הזה "סיירת 45 פלוס מינוס" מהסיבה הפשוטה שתנאי הכניסה לסיירת (מה שנקרא דרישות סף) היו גיל 45 פלוס משהו, ואו פרופיל 45 מינוס משהו.

 

שלא תבינו אותי לא נכון, מלח הארץ שירת ב"סיירת 45 פלוס מינוס", אנשים טובים עם "טל מלמטה ולבנה מעל...", בעלי מוטיבציה גבוהה לצאת למילואים קרוב לבית, לבלות עם החברה, לירות קצת ולחזור הביתה בערב.

 

כי זאת לדעת, המילואים שלנו תמיד היו בשטחי אש קרובים לבית ולעמק. טוב, למי יש כוח לישון בלילה במאהל ועוד לשמור - עזוב...

"...נומה עמק ארץ תפארת, אנו לך משמרת".

לכולם יש אישורים רפואיים שאסור להם לישון בשטח. ליתר בטחון...

 

המילואים בחורף 85 לא היו שונים. נקראנו לאמן את חיילי "הסיירות" במשך חודש, בכל שבוע סיירת מאזור אחר. הסיפור שאני רוצה לספר לכם, הוא על שבוע אחד בתחילת דצמבר בו התאמנו חיילי עמק יזרעאל והגליל התחתון.

 

אנחנו - סגל המדריכים - מתורגלים בתהליך קליטה מהיר. קולטים את המתגייסים החדשים בהרבה אהלנים ומה נשמעים, חיבוקים, צ'פחות וטפיחות שכם של מכרים ותיקים.

 

לא עוברת שעה ארוכה ובתוך האוהלים מתחילה שיגרת אימונים... התכנסות סביב כוס הקפה שאי אפשר בלעדיה, וסיפורים מבדחים מהבית. מין שילוב של טעמים ערבים לחיך ולאוזן - פיצוחים, קפה, סיפורים וצ'יזבאטים על אורחות החיים בקיבוץ ובמושב ובעיקר על האנשים יוצאי הדופן שבהם.

 

בין המתגייסים גם מושבניק שמפליג בסיפורים על עורבים. "לא תאמינו" אומר הבחור מבלפוריה "מה גיליתי. העורבים מדברים וגם יודעים לנבא את מזג האוויר!!", חלקנו מחייכים באי אמון אחרים מבטלים "שטויות", אבל אוזנינו כרויות להמשך הסיפור - צ'יזבאט.

 

"בשנים האחרונות, התנחל זוג עורבים בחצר שלי. יום אחד התחלתי להקשיב לקריאות שלהם ולמדתי שיש להם סוגים שונים של קריאות. הבנתי שהם אומרים משהו, מעבירים מסר. התחלתי לעקוב ולרשום את סוגי הקריאות שלהם וגיליתי שהקריאות שלהם משתנות עם מזג האוויר. ככל שעקבתי יותר הבנתי שהמידע הזה לא קשור למזג האוויר של היום, אלא למה שצפוי בעוד יום-יומיים. העורבים יכלו לחזות את מזג האוויר בעתיד. היום אני יכול להגיד לכם, בוודאות של יומיים מראש, אם יהיה גשם, חמסין, סערה או יום רגיל. הכל לפי קריאות העורבים".

 

"למשל, כשהקריאות הן בקצב שתיים - קרא-קרא עם הפסקות של חמש שניות בין קריאה לקריאה - מזג האוויר לא ישתנה. כשהקריאות הן בקצב שלוש - קרא-קרא-קרא עם הפסקות יותר ארוכות - יהיה חמסין. אבל הכי מעניין זה לפני סערה, הם קוראים בקצב הרבה יותר מהיר, קריאה בכל שנייה-שתיים והקריאות כל הזמן משתנות פעם קרא אחד ארוך ואחריו שניים מהירים, ופעם שלושה מהירים ועוד אחד, אבל אין קצב קבוע, הכל מהיר כאילו איתות מורס עצבני כזה, כאילו הם אומרים זה לזה תיזהר, תיזהר".

 

במילואים כמו במילואים החבר'ה מייד מתחילים להתבדח "תגיד, העורבים יכולים גם לדעת מתי אשתך תהיה במחזור ..???" ואחר שואל, "תגיד, אני יכול להשאיל ממך את העורבים שיגידו מתי תהיה המלטה ברפת??" ושלישי... "בואנה בלפוריה, תפתח שירות מטאורולוגי בתשלום לכל העמק ואתה מסודר לכל החיים".

 

ככה זה אצלנו בעמק, קוראים אחד לשני בשם המושב או הקיבוץ. יותר קל לזכור.

אברמסון, בחור מגודל מיבנאל - מפקד המחלקה החבלית - בעל קול רועם ומבטא יבניאלי אסלי, מרעים בקולו מעל כולם, "בלפוריה!!! בוא נשמע מה תחזית מזג האוויר של העורבים שלך לשבוע הזה?", והבחור מהעורבים, בלי להתבלבל אומר "מחר יהיה בהיר וקר עם רוחות מזרחיות ערות, אבל מחרתיים ירד גשם כל היום, לפחות 30 מילימטר. יתחיל כבר בלילה".

 

"אם אתה עובד עלי, אתה מביא לכולם פיצוחים עד סוף המילואים", קובע אברמסון נחרצות.

עוד שעה ארוכה מתבדחים על העורבים ויש כאלה שגם בדרך למטווח ממשיכים לחקות את קריאות העורבים, על פי התורה שבע"פ של איש העורבים מבלפוריה.

 

מה שמעניין הוא שככל שאתה מהרהר בזה, אתה מבחין שבאמת לעורבים יש סוגים שונים של קריאות, אבל אף פעם לא חשבת על הקשר שבין אלה לבין מזג האוויר. יכול להיות שהבחור מבלפוריה צודק? אולי זה באמת פשוט וגאוני כמו שזה נשמע?

 

באימונים כמו באימונים. מורחים את הזמן כמה שרק אפשר. מטווח, שיעור ע"ר, שיעור אב"כ, תרגיל צוות וחוזר חלילה, עד שיורד הלילה ומתפזרים הביתה.

 

למחרת על הבוקר מתחילים באימונים ומהר מאד מחפשים מסתור מהרוח המזרחית הקרה. כמה חברה ניגשים לאיש העורבים ואומרים לו "סחטין על התחזית", "הצליח לך הפעם" ועוד כאלה. רק לקראת צהריים אנחנו מבחינים שאברמסון לא הגיע. פונים לחברה מיבנאל ושואלים איפה אברמסון? ואלה עושים, "עזוב לא נורא..." ומתחמקים מתשובה. אחרים מנסים להסביר שלא היה יכול להגיע "היה משהו דחוף... יהיה בסדר". בסוף מסתבר שהבחור פשוט הבריז ועזב את חיילי הסיירת שלו לנפשם.

 

מפקד האימון, בחור נחוש ממרחביה, זועם כשהוא מגלה את ההיעדרות של אברמסון: "מפקד מחלקה חבלית שלא בא לאימון? אין דבר כזה!! איך אפשר לאמן את החיילים בלי מפקד? נפסיק את האימון ונשלח את כולם הביתה". איך שהוא הצלחנו להרגיע אותו. בסוף הוא מחליט לדפוק תלונה על נפקדות מהאימון ולהעלות את אברמסון למשפט אצל מפקד המחוז.

 

בלילה מתחיל גשם זלעפות. יורד כל הבוקר ללא הפסק ואי אפשר להוציא את האף מהאוהל.

 

אברמסון מופיע עם חייליו כאילו דבר לא אירע. "המפקד מרחביה" שפוגש אותו קובע ביובש "אברמסון אתה עולה היום למשפט על נפקדות, אצל מפקד המחוז". אברמסון מנסה להסביר אבל המפקד מרחביה לא מוכן לשמוע "תגיד הכל במשפט!"

 

בתוך האוהלים במרחץ בוץ, מורחים עוד שיעורי ע"ר ועוד שיעורי נשק מחלקתי ומעבירים איך שהוא את היום. מה שמרגיע את הקור והדלף הם כוסות הקפה האין סופיים, שבלעדיהם מילואים אינם מילואים. בין לבין זוכים העורבים של בלפוריה בניצחון בנקודות וכולנו מתכנסים שוב לשמוע את נפלאות קריאותיהם, ומה יהיה מזג האוויר מחר ומחרתיים. נראה כאילו למחרת המילואים כולנו הולכים לגדל עורבים ולקבל שיעורי ערב בבלפוריה בעורבית מדוברת.

 

לקראת הצהרים מגיע מפקד המחוז. למרות היותו סגן אלוף בקבע, הוא מכיר היטב את החומר האנושי שלו ויודע שלא לקחת אותו יותר מדי ברצינות. "המפקד מרחביה" פוגש אותו מיד עם הגיעו ומודיע לו שהגיש תלונה נגד אברמסון מיבנאל, על שהפקיר את חייליו למשך יום שלם באימון, ומבקש לשפוט אותו כבר היום ולהטיל עליו עונש משמעותי.

מפקד המחוז מחליט שהמשפט יתקיים בהפסקת הצהרים ומורה לרס"פ להודיע לאברמסון על כך.

 

בהפסקת הצהרים כאילו על פי הזמנה, נפסק הגשם וכולנו מתכנסים באוהל חדר האוכל להתחמם קצת מצלחת מרק. ממש באותו זמן באוהל המפקד הסמוך מתקיים המשפט של אברמסון.

 

בשקט שהשתרר לאחר שפסקו הגשם והרוח, בין רחש הטיפות שזולגות משולי האוהל, אנחנו מנסים לשמוע את מה שנאמר במשפט. לא הצלחנו לשמוע הכל אבל את קולו הרועם של אברמסון, במבטא היבניאלי שלו, אפשר היה לשמוע גם במרחק שלושה קילומטר משם, "...אבל המפקד, ההוא מהעורבים אמר שביום שלישי ירד גשם, ואני יש לי עוד שלושים ושניים דונם שלא הספקתי לזרוע. אז מה אני אשאיר אותם ככה ויבוא הגשם ולא יגדל שום דבר בגלל המטווח?? זה נראה לך הגיוני??"

המפקד: "איזה עורבים??"

אברמסון: "של ההוא מבלפוריה. אמר כבר ביום ראשון, שאמרו העורבים שירד גשם ביום שלישי. אתה רואה את הגשם?? צדקו העורבים!!"

המפקד (צוחק): "מי אמר שירד גשם ביום שלישי?"

אברמסון: "העורבים של ההוא מבלפוריה. הוא מדבר איתם והם אומרים לו באיזה יום יהיה גשם. באמת אמר לי שיהיה גשם ביום שלישי. ואני יש לי עוד שלושים ושניים דונם שלא זרעתי ולא הייתי יכול לתת לגשם שסתם ככה יתבזבז אז הלכתי לזרוע..."

 

בנקודת הזמן הזו לא רק מפקד המחוז צחק אלא גם כל מי שהיה בשטח המטווחים שליד תל קציר, בהפסקת הצהרים של היום הגשום הראשון בחורף שמונים וחמש.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: