גבינה צהובה ונקניק / יותם מוקד

גבינה צהובה ונקניק

יותם מוקד - גלעד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

 

הפעם האחרונה בה נראתה נוּצ'קַה אצלנו הייתה ביום בהיר של אוקטובר, כשעלתה לאוטובוס של אחר הצוהרים היוצא אל העיר הגדולה.

 

איור מאת יעקב גוטרמן

נוּצ'קַה (חנה בשמה העברי) הייתה אחראית על האולפן ועסקה באותם ימים בהכנת חדרים לאולפן החדש, עוברת בין הצריפים הישנים בהליכה מהירה, כולה אומרת עשייה ואחוריה הכבדים נעים אנה ואנה מאזנים את תנועותיו הגליות של חזה השופע המוביל לפנים. מזיזה, מעבירה, סוחבת ומסדרת.

אף אחד לא ידע מדוע עזבה כך לפתע פתאום, אפילו לא סשה בן זוגה.

 

לא היו להם ילדים לסשה ונוצ'קה ושניהם באו לקיבוץ בראשיתו, כשרק אבנים וקוצים כיסו את האדמה החרבה סביב. למרות שלא נחשבו "ותיקים", כי לא השתייכו לקבוצת הראשונים, הרי ששניהם היו אנשי עבודה והשתלבו מהר בעשייה  - היא במטבח, במחסן הבגדים ובטיפול בילדים והוא בפלחה.

 

איש לא ידע אם נשואים הם או איך ומתי נפגשו, אך תמיד התייחסו אליהם כזוג. יחד היו באוהל ובצריף וכשנבנו הבתים נכנסו יחד ל"חדר משפחה".

 

משכים קום היה סשה. עוד לפני אור ראשון כשחושך סמיך ולח סביב, היה עושה דרכו מהחדר לחדר האוכל. הליכתו כבדה ומחושבת, שרווליו חפותים עד מעל למרפק, כובע טמבל בהיר ורחב שוליים לראשו ותרמיל צד בצבע חאקי אפור יורד מכתפו השמאלית למותנו הימנית. מכנסיו אחוזים בחגורת עור דקה וכהה ששאריתה - מעבר לאבזם הכסוף - משתלשל בחזית נע אנה ואנה כמחט הפוכה של מטרונום, חיקוי מעט לתנועת אחוריה של זוגתו.

 

תמיד ראשון בחדר האוכל. ישב בשולחן הקרוב לכניסה למטבח, מחכה ששומר הלילה יגיש את קומקום המים החמים - משימת לילו האחרונה. היה מכין את כוס התה שלו כמלאכת מחשבת: קודם קצת תמצית, אחרי כן שני סוכר ואז מים חמים עד שלושת רבעי הכוס, ושוב תמצית ועוד שני סוכר ומים חמים עד הסוף. כשסיים היה סשה מתבונן בכוסו שניות אחדות, פניו אומרות סיפוק ושלמות ואז כופף את ראשו קרוב קרוב לשולחן הרים מעט את הכוס בשתי ידיים ובארבע אצבעות, הגיש שפתיו אליה כמו לנשיקת אוהב, שואב את התה החם בשקיקה קולנית ואז נהרה הייתה מתפשטת על פניו. המחזה המוזר היה מעלה חיוך של תמיהה והיתול על פני הצופים המעטים שהיו עדים לו בשעה זו של טרם בוקר.

 

לימים נודעה מיוחדות זו של סשה ברחבי הקיבוץ ואחדים אף הרהיבו עוז לקום מוקדם בבוקר ולחזות במעשה המרכבה. אחרים ניסו לחקות את יצירת המופת בתקווה שגם להם תהיה נהרה, אך נראה היה שחסרה להם ההתכוונות, שכן למרות השתדלויות חוזרות ונשנות והקפדה יתרה על הפרטים - כולל השקיקה הקולנית - לא הגיעה נהרה זו אליהם וכוס התה שלהם נותרה בסתמיותה הנכלמת - תמצית של תה, סוכר ומים חמים בכוס של פלסטיק.

 

כשסיים את לגימת התה ב "אההה..." מתמשך ומסופק, היה סשה ממהר לאקונומיה לאסוף את מנת החוץ שלו. ארבע פרוסות נקניק ושתי פרוסות גבינה צהובה, שתי עגבניות ושני מלפפונים וגם רבע חבילת חלבה ותפוז. עטופים בניירות פרגמנט - כל אחד לחוד. כדי שלא יתערבבו הטעמים וזיעת הגבינה הצהובה לא תיגע בזיעת הנקניק ואלה לא יגירו זיעתם על החלבה - צרורים יחד בשקית נייר חומה מוכתמת בכתמי שומן. את כל אלה היה נותן סשה בתרמיל הצד שלו ועוד מוסיף עליהם חצי כיכר לחם שחור שפרס במכונת היד ועשה פרוסותיה אלכסון בכדי לעשותן ארוכות יותר "שיהיה יותר מקום על הלחם...".

 

אז היה עושה דרכו לעבר סככת הטרקטורים, תרמיל הצד התפוח מלוכסן על חזהו. תרמיל צד של מסיכת גז אנגלית ממלחמת העולם השנייה היה, שני פתחי אוורור מכוסים דסקיות פליז מחוררות קבועים בצדיו. צבעו היה פעם חאקי בהיר, אבזמיו פליז ושתי לחצניות של פליז היו מהדקות את מכסהו וכשהתפרקו הלחצניות תפרה נוצ'קה במקומן שני כפתורי פליז, אותם הורידה מהשינל הישן, שסמל החרב וענף הזית טבוע בהם. בלתי נפרדים היו סשה ותרמילו מאז חזרו יחד מקרבות גבעתי במלחמת השחרור, ויש אומרים שהביאו ממלחמת העולם השנייה, בה לחם כחייל רגלי בצבא האדום. שומן "מנות החוץ" הכתים את תחתיתו של התרמיל ואבק שדות הפלחה דבק בשמן ועשהו סוליה שחורה וקשה. בשנים הראשונות עוד טרחה נוצ'קה לכבסו, אך מזה זמן נואשה ממאמצי הניקיון והניחה לתרמיל שהפך צבעו לחאקי-אפור והוא מפיץ ריח נקניק וגבינה צהובה, מעורב בריח סולר.

 

הבוקר החל להגיח בפס צר של כסף מעל להרי המזרח ובקשקוש של דרורים ושחרורים, עת הגיע סשה לסככת הטרקטורים וניגש לקטרפילר הישן. כמעט נתקל בה בחושך המאפיר, כשעמדה לקראתו נשענת על עגלת הסיקול שהייתה רתומה לטרקטור שלו. גבוהה כחולת עיניים וזהובת שיער חייכה וברכה אותו בבוקר טוב מעוגל של עולים חדשים. נבהל ומסמיק מנסה להסתיר את בהלתו השיב ב"למה לא הלכת לשתות תה?" והיא "כי צריך לעבוד" ריחה הרענן זיעזע את גופו הדרוך.

 

בתנועות החלטיות, מחפה על מבוכתו, ניגש לארגז הכלים והוציא את חבל ההתנעה. העביר לניוטרל, סגר את ברז הסולר ופתח את ברז הבנזין ואז בתנועה מיומנת ליפף את החבל סביב גלגל ההתנעה, צמרמורת נעימה זוחלת במורד עמוד השדרה שלו, מודע למבטיה המלטפים אותו מאחור.

 

טִיטַה קראו לה חבריה לקבוצת החדשים של האולפן והיא יפה מכולן. ראה אותה ביום בו הגיעה ונכנסה לחדר האוכל בארוחת הערב. בהירה ובטוחה ניגשה להתיישב בשולחן הוותיקים מפזרת חיוכים לכל עבר, לא מודעת כלל לגודל העבירה שעברה על חוקי המקום - בשולחן הוותיקים...

 

בבוקר המחרת הגיעה לקבוצת הסיקול שלו, זקופה ויפה בעקבות אחוריה המיטלטלים של נוצ'קה שהובילה את קבוצת החדשים ליום עבודתם הראשון בסיקול. שלושה ימים הוא עושה עצמו נראה ולא רואה, מגניב מבטים כל אימת שחשב שהיא לא מרגישה ותמיד-תמיד הייתה לוכדת את מבטו וחיוכה מפציע אל תוך פניו בעיניים של ים ושתי גומות חן ממיסות אבנים.

 

משך בכוח בחבל ההתנעה והמנוע הקטן של הקטרפילר ניעור לחיים בשאגה, מאיים לקרוע את גג הסככה ואת עור התוף של כל שומעיו. אטמה את אוזניה בשתי ידיים מגודל הרעש והוא חייך חיוך קטן של ניצחון, מסב פניו ממנה שלא תראה. כשהעביר את ההתנעה מהמנוע הקטן למנוע הגדול, התמלאה הסככה בעשן שחור והיא השתנקה וברחה החוצה לאוויר הבוקר הצח. חייך לעצמו במסתור העשן חיוך רחב ונדיב כאומר "מגיע לך על שהבהלת אותי קודם".

 

כשעלה למושב הנהג המכוסה שק יוטה מדיף ריח סולר, הזמין אותה במחוות יד לעלות ולשבת לצדו על ארגז הכלים והיא בשני דילוגים עלתה על שרשרת הקטרפילר והתיישבה לימינו כאילו מקומה הוא מקדמא דנה. חיוכה רחב מתמיד, גומותיה מפעימות את חזהו וריחה מעתיק נשימתו. הוליך את הטרקטור והעגלה לאחור בתנועות משיכה ארוכות במוטות ההיגוי, מפנה ראשו מעבר לכתפו הימנית, מרגיש את נשימתה קרובה לפניו. לפתע נשקה לו על שפתיו. נשיקה מהירה וחטופה כמעשה שובבות. מגודל ההפתעה כמעט שכח לעצור ועגלת הסיקול הכבדה כמעט פגעה בעמוד חשמל. הביט בה בעיניים נבהלות והיא בחיוך שובב על פניה השיבה לו מבט שחדר לשיפולי בטנו, מעורר את גברותו.

 

"סטאלין" קרא סשה לגברותו וכל אימת שהיה עוסק עם נוצ'קה במלאכת האהבה, היה מעורר את עצמו בקריאת הקרב המפורסמת של הצבא האדום "זָא-רוֹדִינוֹ זָא-סטָאלִינָה!".

 

בכל ליל שלישי ושישי עסקו סשה ונוצ'קה ב"מלאכת הקודש" - כפי שהיא קראה לזה - וזו תמיד הייתה זו מסתיימת כך: לאחר מעשה, היה קם ניגש לתרמיל הצד שהיה תלוי ליד דלת החדר, מפשפש בו ומוציא סנדביץ' של גבינה צהובה ונקניק - חציו אכול מהבוקר - עטוף בפיסות של נייר פרגמנט, מתיישב בקצה המיטה ובנגיסות גדולות וגסות בולע אותו תוך שניות. ואז, מקפל בקפידה את פיסות הנייר, מחזירן לתרמיל ושוכב לישון.

 

בעבודת הסיקול של אותו בוקר, כמעט לא התיק עיניו ממנה מנסה לספוג כל תו בגופה, עוקב אחרי תנועותיה האתלטיות ושוב לא מנסה להסתיר את מבטיו. והיא בחיוך קטן של אישה היודעת שהשיגה את מבוקשה, לוכדת שוב את מבטו משלחת לעברו קריצה קטנה או מכווצת שפתיה בנשיקה דמיונית.

 

כשסיימו את הסיקול בשעת הצוהריים וחזרו לקיבוץ, ירדה עם חבריה מהעגלה ליד הדיר, אך בעוד אלה שמים פניהם לחדר האוכל, הלכה היא לכיוון צריפי האולפן וכשנעלמה מעיניהם הישירה פעמיה לסככת הטרקטורים, מחכה בפינה שישלים את תמרוני הכניסה עם הטרקטור לסככה. כשירד בכבדות - תרמיל הצד מלוכסן על חזהו - מהקטרפילר הישן, לאחר שהדמימו, נטלה את ידו ואמרה רק "בוא" מובילה אותו לחדר האחרון בצריף השוודי, שמזרונים ומיטות היו מאוחסנים בו.

 

שקט של צוהריים עמד באוויר, חברי הקיבוץ נאספו לארוחה בחדר האוכל ובשקט הזה - אם הקשבת היטב - יכול היית לשמוע את זעקת הקרב של הצבא האדום בוקעת מהצריף השוודי שבסוף שורת הצריפים.

 

אחרי שסיימה את ארוחת הצוהריים הלכה נוצ'קה למחסן האולפן, כאן קבעה עם החדשים לתת להם ציוד אישי, לפני כניסתם לכיתת אחר הצוהריים. בכניסה למחסן פגשה את טיטה חיוך קטן ומצועף על פניה והיא ממלמלת משהו כמו "זא-רודינו זא-סטאלינה !". נוצ'קה חייכה לה בינה לבין עצמה "נו, מה כבר יכולה פרגית כזו להבין בקריאת הקרב של האדומים?" ונפנתה לעבודתה.

 

כשנאספו כל החדשים וקיבלו את ציודם, ראתה שכולם יגיעו בזמן לכיתה ואז המשיכה לעבור בחדרים, להשלים ציוד ולהכין מקומות לאלה שצריכים להגיע מחר. כשפתחה את דלת החדר האחרון בצריף השוודי ראתה שתי פיסות של נייר פרגמנט על הרצפה ובאינסטינקט של מטפלת הרימה אותן ותחבה לכיסה, מתכוונת להשליכן לפח האשפה הקרוב ואז, הכה בה הריח.

 

בתחילה היה זה בליל של ריחות - אבק מזרונים ועץ יבש, ריח פריחת חרובים וריח אנשים שלא מזמן היו פה (רגילה הייתה בריחם של אנשים בחדרים הנטושים, כי ידעה שזוגות אוהבים היו חומקים אליהם כדי לממש אהבתם) ואז... ריח סולר וריח נקניק וגבינה צהובה, אותו ריח שהכירה כל כך טוב. ברגע הראשון סירב מוחה לחבר בין הריחות ולהבין משמעותם, אך משהבינה פרצו הדמעות לעיניה והיא הוציאה מכיסה את פיסות נייר הפרגמנט ושמטה אותן לרצפה. כשסגרה את דלת החדר הפכו שמי אוקטובר הבהירים למקשת פלדה.

 

נוצ'קה מיהרה להנהלת החשבונות ולקחה כרטיס לאוטובוס העירה. אחר כך רצה לחדר, נטלה את המזוודה הקטנה מהארון במרפסת, מבהילה מרבצם חרדון אחד ושתי שממיות. עמסה במזוודה מכל הבא ליד, סגרה והבריחה מנעוליה ובעוד קצה של צעיף לבן מבצבץ מתחתיתה, אחזה בכוח בידית, יצאה וטרקה את הדלת.

 

ילדי כיתה ג', שברחו ממנוחת הצוהריים לרחבת החנייה, נפנפו לנוצ'קה לשלום כשהאוטובוס יצא משער הקיבוץ מותיר אחריו ענן של אבק וריח סולר שרוף.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: