פידאין במיטה של איילה / יותם מוקד

פידאין במיטה של איילה

יותם מוקד - קיבוץ גלעד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

בתחילת שנות החמישים היו בארץ מקרים רבים של מסתננים ערבים שבאו מעבר לגבול והיו מתנכלים לתושבי הארץ, אם בגנבת רכוש ואם בפגיעה בנפש. מרבית מקרי ההסתננות היו אומנם רחוקים מאתנו, בחבל לכיש, בערבה וליד רצועת עזה, אך היה גם מקרה אחד או שניים בחבל תענך, לא רחוק מכאן.

איור מאת יעקב גוטרמן
כל מקרה רצח שכזה היה מזעזע את הארץ כולה ומפחיד מאוד את חברינו, שהרי קיבוץ מבודד היינו וממזרח לנו רק כפרים ערביים שמעבר להם הגבול עצמו.

אתי בחדר "בכיתה" (בית הילדים המשותף) גרה איילה שזה לא מכבר באה אלינו מהולנד, משם הביאה משפחתה מעט רהיטים, וכך זכתה היא במיטה "אורטופדית" עם מזרון קפיצים שכל ילדי הכיתה נהנו לבדוק את גמישותו - לעומת מיטות הסוכנות עם מזרוני הקש שהיו מנת חלקנו בכיתה ג'.

 

ענייננו בליל חורף אחד אפל, קר ומאוים בפידאינים (כך נקראו אותם מסתננים מפחידים). באמצע הלילה, התעוררתי בבהלה, לקול נחרות רמות של גבר העולות ממיטתה של איילה שכנתי. בין יבבות רוח החורף המכה מכל עבר ובין דפיקת חלונות ההזזה המתנדנדים בכל רחבי הבית, נשמעה נחירה רמה זו באוזני כהתגשמות כל חלומות הבלהה עלי אדמות.

 

לא ידעתי מי הוא זה השוכב ונוחר במיטתה של איילה, אבל ההיגיון הפשוט אומר שאותו מישהו הוא לבטח "פידאין" שכנראה הוציא את איילה ממיטתה, חטף אותה לאי-שם או רצח אותה, התנחל במיטה הרכה ונרדם לשעה קלה, בטרם ימשיך במשימת החטיפה וההרג בקרב שאר בני כיתתי ומי הוא הבא בתור להירצח ? כמובן שאני...

הגיוני!! נכון ?? תודו!!

 

קפוא במיטה, מפחד לנשום או לזוז, שמא זד פידאיני זה ישמע אותי וירצחני נפש, התחלתי לתכנן בריחה נועזת, להצלת נפשי ונפשות בני כיתתי. בהתחלה חשבתי לזחול לאט לאט, בשקט בשקט, עד לדלת החדר ואז באחת לקום ולרוץ ריצה מטורפת אל מחוץ לכיתה והלאה, אך כבר ראיתי בעיני רוחי את המסתנן המשופם תופס בעורפי בעודי זוחל למרגלות מיטתו, ובאבחת חרב משסף את גרוני או נועץ שברייה מעוקלת ישר בלבי.

 

בעודי מתכנן תוכניות, הלכו ושקטו נחירותיו הרמות של הפידאין ואני שחששתי שהנה הוא מתעורר, השתדלתי שלא לנשום, לא כל שכן לזוז, כי מיטות סוכנות מטבע בריאתן, חורקות ונאנקות עם כל תזוזה של השוכב בהן.

 

קיצורו של דבר, עברו כמה שעות (2-3 דקות במציאות) עד שאזרתי עוז קפצתי מהמיטה ובריצת אמוק טסתי דרך דלתות, שלוליות, בוץ ואבנים עד לפתח חדרם של הורי. רק כאן הרשיתי לעצמי לנשום נשימות ראשונות, מלוות ביבבות בכי רמות שכמעט העירו משנתם את כל תושבי שכון הוותיקים - כפי שנקראו ארבעת הבתים בהם לכל זוג עם ילד היה כבר "חדר משפחה".

 

אימא, ששנתה הייתה קלה, יצאה מייד לברר את פשר מהומת הלילה ומצאה אותי יחף, רטוב, רועד וחיוור כשאני ממלמל "פידאיון... במיטה... של איילה...". אבא שהיבבות הרמות והאור הדולק העירו גם אותו לבסוף, ניסה להרגיע את הבכי ההיסטרי אך במצוותה של אמא לבש את השינל על הפיג'מה, לקח את הסטן והודיע שהוא "הולך לברר את העניין". אני שהייתי עדיין מבוהל מאוד ניסיתי - בין השתנקות של בכי ליבבה - להניא אותו מלהיכנס לקרב עם המסתנן - הנפיל - הנוחר. לא די שאיבדנו את איילה עכשיו גם אאבד את אבא...

 

אבא חזר אחרי חמש דקות, מדווח ביובש שעמנואל, אבא של איילה, ישן שנת ישרים במיטה שלה. כי זאת לדעת, מוסדות הביטחון החליטו שבתקופה מתוחה שכזו הורה חמוש, ישן בכל בית ילדים כדי להבטיח שחלילה אם יבוא פידאין, הוא יפגוש בכוחותינו החמושים ולא יפגע בילדים.

 

וכך בכל לילה, היה אחד מהאבות נוטל את הרובה הצ'כי (שהיה שמור עמו לשעת מלחמה), את הפיג'מה, הכרית והשמיכה ומתמקם לאחר ה"השתקה" במיטת שדה שהייתה מותקנת בחדר האוכל של בית הילדים. לעתים כשהייתה מיטה פנויה היה האבא התורן מתמקם במיטתו ילד שנעדר מפאת מחלה או שנסע לדודים רחוקים. אנחנו הילדים, אף פעם לא ידענו מיהו ההורה התורן, משום שזה היה מגיע מאוחר ועוזב מוקדם.

 

מסתבר שבאותו לילה אפל וקר היה תורו של עמנואל לישון בכיתה. אבל הוא שלא שש לישון במיטת שדה, שכנע את איילה להישאר לישון בחדר ההורים, בעודו מתנחל במיטתה עתירת הקפיצים.

 

הסטן חזר למקום המסתור שבבוידעם והשינל לארון שבמרפסת. אבא פרע בלטיפה את שער ראשי כמו אומר: "הכל בסדר פחדן קטן שלי", וחזר לישון.

 

ואני, עוד שעה ארוכה, מחובק בזרועותיה המנחמות של אימא, מתקשה להירגע ולהכיר במציאות, שבסך הכל יצאתי די טמבל מהסיפור הזה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: