סינמה בקיבוץ / יותם מוקד

סינמה   בקיבוץ
מאת יותם מוקד, גלעד
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן  

בסוף הקיץ של שנת 1947 מקרינים בפעם הראשונה סרט בגלעד (12.9.1947 יומן מס' 47 – הוקרן הסרט "ד"ר יקיל ומר הייד" הוחלט להביא סרט בכל חודש). אין אנו יודעים מאיפה הגיעה מכונת ההסרטה ואם אכן התקיימה ההחלטה להביא סרט פעם בחודש אך בינואר 1949 מחליטה המזכירות לרכוש מכונת הקרנה ובספטמבר של אותה שנה המכונה המיוחלת מגיעה ונחנכת בהקרנת הסרט "הצעיף השביעי".

 


איור מאת יעקב גוטרמן

הסרטים הראשונים הוקרנו בחדר האוכל הראשון. מסך גדול (עשוי סדינים ישנים שנתפרו יחד) נפרש לפני דלת הכניסה - וכל מי שנכנס אחרי תחילת ההקרנה היה צריך ללכת לשולי המסך כדי לעקוף אותו תוך זעזוע התמונה, שלא לדבר על לילות החורף בהם כל פתיחת דלת הייתה מזמנת רוחות שהיו מפיחות במסך כמו במפרש ומאיימות לקרוע אותו. המכונה הותקנה על שרפרף מוגבה לפני הכניסה למטבח והחברים ישבו על ספסלי חדר האוכל כשהמעבר המרכזי נשמר להקרנת התמונה וכל חבר שנכנס או יצא עשה זאת תוך הסתרת התמונה, מזמן לעצמו צעקות וגערות. תמונת הסרט עצמו התקשתה לפעמים להבקיע מבעד למסך עשן הסיגריות שמילא את חלל האולם הקטן – כולם עישנו, גם אם לא התכוונו...

 

הרמקול הבודד הונח בתחתית המסך, כשהחוט המקשר בינו לבין המכונה מונח כלאחר יד במעבר המרכזי, מקור הסתבכות לרגלים כושלות ועיניים עיוורות של הנכנס או היוצא את האולם וגורם לניתוקו, לקול מחאותיהם הרמות של הצופים. גם יציבותו של מקור החשמל לא הייתה מהמעולות במחוזנו, וכך נפסק הסרט לא אחת בשל תקלות גנרטור. קריעות בסרט גם הן היו חזיון נפוץ, מה שהוסיף לעוגמת נפשם של הצופים, שלא חסכו מחמאות מה"סרטן".

 

אם צלחת את כל אלה בשלום והסרט התנהל כסדרו מצאת עצמך לא פעם צופה בסרט צרפתי איטלקי או שוודי – ללא תרגום כמובן – מנסה למצוא את ידיך ורגליך במבוך המלל הבלתי מובן או המקרין שלעתים התחיל את הסרט מהגלגל האחרון.

 

אפרופו גלגלים. לסרט ממוצע היו שלושה גלגלים. פעמים רבות הגיע הסרט כשגלגליו הפוכים כלומר מהסוף להתחלה ואז או שהמקרין גילה זאת בזמן והיה מגלגל אחורה ואם לא קיבלתם סרט הפוך.

 

חדר האוכל השני (הצריף השוודי) כבר היה הרבה יותר מסודר. מעל הכניסה למטבח הייתה מעין מרפסת פנימית עליה הותקנה מכונת ההסרטה (ויקטור 16 מ"מ) ולידה מכונת התרגום. 4 אשנבים קטנים נקרעו בקיר הפנימי, שניים להקרנה ושניים לצפיית המפעילים.

 

המסך היה יריעת בד אחידה שמערכת חבלים וגלגילות העלתה אותו למעלה ושוב לא היו החברים העוברים ושבים מסתירים את התמונה. גם תרגום היה מגיע עם כל סרט, בגליל נפרד עליו רשומים הדיאלוגים שבסרט בכתב יד ולעתים אפילו המתרגמים היו מבינים את הנאמר בסרט והתרגום היה משרת את קוראיו – לרוב לא (החבר המתרגם ישב לצדו של המקרין מגלגל ביד את סרט התרגום שהוקרן על המסך לצד הסרט עצמו).

 

אחרי ארוחת הערב היו "תופסים מקומות" ע"י הנחת מעיל, סוודר, מטרייה או פרטי לבוש אחרים על הכיסאות. כשהותקנה בחדר האוכל מכונת הסודה היו החברים מושכים להם שולחן מצטיידים באחד מבקבוקי הסודה ובכמה ספלי פלסטיק עושים צפייתם תענוג.

 

בקיץ הקרינו את הסרט על מסך גדול מעץ מצופה דיקט וצבוע לבן, שהוקם על יד בית התרבות הראשון (המועדון הישן – היום בית היוצר). מכונות ההקרנה והתרגום הותקנו בבוטקה (פחון) במעלה המדרון והחברים על כיסאות ושמיכות, ישובים על פני המדרון. כך היית יכול לראות בכל יום שלישי אחר הצהרים חברים חמושים בכיסאות נוח, הולכים מהחדר אל האמפי המאולתר, מציבים כיסאותיהם זוגות זוגות, במקום ובזוית המתאימה. חברים פחות מסודרים היו מגיעים כמה דקות לפני תשע עם כיסא אישי מהבית ולפעמים עם שמיכת צמר ישנה או שטיח בלוי. חלילה לך מהביא כיסא חדר אוכל או שמיכת צמר חדשה – כי אז בטוח שזימנת לעצמך צרות וגערות שיגרמו לך למהר ולחזור בך מחטאיך הנלוזים. בבוקר שלמחרת נותרו תמיד במדרון הקרח, כמה שרפרפים וכיסא צולע, זכר לפורענות של ליל אמש.  

 

בשעה 18:30 הגיע האוטובוס מתל-אביב והיה מביא את הסרט במזוודה חומה מרובעת חבוקה בשתי רצועות בד ואבזמי מתכת, בצדה מודבק פלסטר עליו רשום שמו העברי של הסרט. נהג האוטובוס היה מניח את הסרט ליד דלת צריף המזכירות, ומשם היה נלקח ע"י "הסרטן" (המסריט התורן) לחדר ההקרנה. לפעמים (הרבה פעמים) לא הגיע הסרט שהוזמן ואז היה מוקרן הסרט שהגיע, לרוב ללא ידיעת החברים, שאף אחד לא טרח ליידע אותם.

 

השתתפות הילדים בסרטים הייתה מותנית בהחלטות צוות החינוך והחלטה זו הייתה לרוב פועל יוצא של מידת האירוטיות הצפוייה בסרט (על סקס עוד לא שמעו אז...). למשל: נשיקות מותר לראות מכיתה ח', חיבוקים והתגפפות מכיתה י', עירום חלקי מכיתה יב' ועירום מלא – לא בא בחשבון בכלל!!! בסרטים לא מוכרים (בעיקר צרפתיים ושוודים – בהם צפויה כמות לא ידועה של אירוטיקה)  היה מוטל וטו אוטומטי על השתתפות הילדים.

 

אחת ההמצאות המשונות של מערכת החינוך בקיבוץ הייתה לאפשר לילדים לראות רק חלק מהסרט. וכך הופיעה על לוח המודעות מודעה עם שם הסרט ובתחתיתה: "השתתפות מכיתה ח' עד סוף הגלגל הראשון" או "השתתפות מכיתה ט' עד סוף הגלגל השני" וכו'. עד היום יש כמה מבני הדור השני בקיבוץ, שמחכים לראות את סופו של הסרט "איבנהו האביר הנוקם". הנחמה היחידה הייתה כשמכונת ההסרטה הייתה מתקלקלת או שהייתה הפסקת חשמל ואז גם החברים לא ראו את הסוף...

 

הסרט עצמו היה מתחיל בסרטון של 10-12 דקות, יומן תוצרת אולפני "גבע" (אין קשר לקיבוץ) או "יומן הרצליה" (יש קשר למקום). יומנים אלה סקרו את אירועי החודש ברחבי המדינה, רק שאלינו הגיעו באיחור של חצי שנה ויותר, הרבה אחרי שהאירועים היו אקטואליים. אחד הביטויים שנותרו מאז הוא: "יאללה מספיק עם היומן תתחיל את הסרט", לאדם המאריך בדברי הקדמה והסבר.

 

עם הקמת בית גיורא (בית התרבות המקומי), הותקן ארגז מיוחד בחלק העליון של האולם, עליו הוצבה מכונת ההקרנה ושוב לא נדרשו חיבורים חשמליים מסובכים וגלגול וקיפול של הרמקול. רמקולים גדולים הותקנו בצדי הבמה, והקיר הצפוני – שהבהיק בלובנו – היה למסך הקרנה. מקום נדיב היה לה לתמונה שהתאים אפילו לסרטי סינמסקופ.

 

חידוש מדהים נעשה לסרטים עם הופעת "התרגום בגוף הסרט". שוב לא נדרשו החברים להפגין את יכולתם בתרגום מאנגלית ושוב לא נדרשו לגלגל במהירות מתאימה את פס התרגום. פס התרגום הידני – פסה.

 

גם מקומות ישיבה נמצאו בשפע באולם, אם כי המהדרים שבמהדרים היו עוד מכתתים רגליהם בשעות אחר הצוהרים של יום שלישי, כדי להניח סוודר, מעיל או צעיף על כיסאות נבחרים למשמרת.

 

בקיץ עוד היו מקרינים סרטים בחוץ – באמפי של בית גיורא – אך  גם נוהג זה עבר מן העולם עם התקנת המיזוג באולם. וכך זכינו לאולם קולנוע מכובד שגם העישון אסור בו והחלפת הגלגלים בסרט נעשתה בניחותא – 10 דקות לפחות – כמצוות מעשנים נאמנה.  

 

הסרט בגלעד היה אירוע חברתי קבוע שאסור היה לוותר עליו. אתו וסביבו נרקם הווי מיוחד של איסורים ועונשים, התרות והקלות. ילדים שמציצים ומבוגרים שאורבים ותופסים ומענישים – בקיצור הרבה שמחה והתעסקות. לחברים היה נושא משותף לדון בו - בארוחת הבוקר שאחרי, וביקורת ופרשנות על המשחק והבימוי והצילום ואיך אפשר בלי דברי קילוסין על איכות ההקרנה והתרגום וגם על המריבה על מקומות הישיבה ומי תפס מקום למי ולמה.

 

 הטלויזיה הראשונה של הקיבוץ, בסוף שנות השישים, הלכה בדרכי הסרט והוצבה לתפארת בחלקו העליון של האולם בבית גיורא, מרכזת ילדים ומבוגרים רבים בשעות אחה"צ והערב. עם רכישת הטלביזיות לבתי החברים, הלכה וירדה קרנו של הסרט השבועי. חברים שמפגשים חברתיים חסרו להם, עוד התמידו ובאו לסרט – אם בכדי שיהיה על מה לדבר למחרת בשולחן ארוחת הבוקר ואם בכדי לעשן סיגריה בצוותא או לשנורר אחת הרחק מאפה של בת זוגך שבבית.

 

ככל שהטלביזיה נעשתה צבעונית יותר ומחיקה פחות (עם מחיקון ואנטי מחיקון) הלכו ונמחקו גם חובבי הסרטים אצלנו. מכת המוות לסרטים ניתנה עם המצאת הווידאו שהפך את ההקרנה הפרטית בבית זמינה לכל אחד, ומאמצע שנות ה-80 אין בגלעד סרטים.

 

כך עוברה לה תהילת עולם. שוב לא נבכה יחד עם מריה שאהובה הלך לבלי שוב ב"סיפור הפרברים", לא נצחק יחד עד דמעות עם "השוטר אזולאי" המתפלפל ביידיש עם האברכים ולא ניאנח יחד ליד מיטתה של האחת והיחידה ב"סיפור אהבה", או נכרסם ציפורניים יחד באמבטיה של היצ'קוק ב"פסיכו".

 

סרט

ביום שלישי בשעה 21:00 יוקרן הסרט :

"שבע כלות לשבעה אחים"

מקרין: מאיר פ.

תרגום: אברהם א.

תורנים: בית ד/4

 

משתתפים מכתה ט' עד הגלגל השני

 

 

 

"איש איש לאהליך ישראל" וכוכבינו הנולדים, עושים זאת על מסך פלזמה הולך וגדל על קירות בתינו. ואולי אולי נחליט יום אחד, שאנחנו יכולים להתאסף על הדשא מול מסך פלזמה ענק אחד ולהנות יחד מסרט שעדיין לא ... "חלף עם הרוח". 

שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: