שביל הפיפי... / יוסי בן שאול

...שביל הפיפי
מאת יוסי בן שאול, מעברות
איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן
איור מאת יעקב גוטרמן

אימתי לראשונה עמדה בפנינו, כבני קיבוץ מן הראשונים, הבעיה החשובה והמוחשית כיום של שיוויון המינים?

דומה שכל החינוך כולו התיימר להיבנות על הרעיון של שיוויון מינים מוחלט. ככה ניסו לחנכנו וכך גם ראינו אצל הורינו, הדור ששבר מסורת הוריו הוא, ועלה לארץ חדשה.

ובכל זאת, כשאני מנסה לחטט בזיכרונות עברי ולדלות מהם איזה פרט, זמן, מקום, אירוע בו שותפו הבנות – איני מצליח... מדוע?

הפתרונים אולי למחנכים, לגננות, למטפלות , וכל אלה שעיצבו את החינוך המשותף. בכל זאת אפיזודת ילדות ראשונית בהקשר בנים-בנות עדיין חרותה בזיכרוני וקופצת ומהבהבת לה מדי פעם בהותירה על פני חיוך מחודש שכנראה לא ייגמר אף פעם.

ומעשה שהיה כך היה:

בריכת שחיה קטנה היתה לקיבוץ, ד' על ד' אמות, בלי "עמוק" כמעט, כל כולה מי אפסיים. היתה זו בריכה ששימשה גם להשקאת הפרדסים ומקומה היה היכן שבית "שיטה" היום.

ופרדסים היו סביב לה, ודרכי החולות שבין הפרדסים. תענוג מיוחד היה להלך בהם ולהרגיש את החול המחומם משמש הקיץ זולף בין אצבעות הרגלים ומשאיר תענוג מצמרר, שבודאי כל צבר בן – הארץ זוכרו בהנאה.

ילדים בני 6-5 היינו ושיכוננו היה בבית הקומונות הגדול, כאשר כל אגף שבו הוקצה לקבוצה אחרת. דומני שאנו , בני "רימון" היינו בין המעגילה לגיהוץ (דהיום כמובן).

בימי הקיץ החמים היינו נשלחים לבריכה. המטפלות שלנו, שגם לא רצו לעסוק בעודף מלבושים סביב הבריכה, וגם חזקה עליהן מצוותם של דר' פלק וחנהל'ה שילד "צריך לספוג שמש, כי זה מבריא אותו". היו מפשיטות אותנו בבית ונותנות לנו להלך עירומים כביום היוולדנו עד לבריכה.

מעבר לכל התורות והמצוות, אני רוצה לומר לכם שהיה זה תענוג בלתי רגיל, והרוצים לנסות, אל נא ידחו זאת אפילו בשנה, ולא חשוב בני כמה אתם.

הרוח הקלילה מלטפת שת חשוף, השמש מחממת ומטגנת הכתפיים והצוואר ומעל לכל החול החם והנעים הזולף בין אצבעות הרגליים- אין תענוג גדול מזה.

ובכן מה הסיפור כאן?

יום אחד, לגמרי במקרה, גילינו שאפשר לעשות שביל של פיפי בחול. אין פשוט מזה, עושים פיפי ומתחילים ללכת (אבל בזהירות, כן?...) מתקבל קו יפה, ברור , מעט רוטט, קצת מתעקל - אבל משחק נחמד. והתחלנו לפתח את הנושא, כמקובל אצל ילדים יהודים חושבים.

למי הקו ברור וארוך יותר? ואח"כ – קו קבוצתי, כאשר אחד משלים את השני- איזו הרגשת יחד...

איזה מבצע קבוצתי... הקולקטיביות במיטבה. דומני שיורם היה שובר שיאים באורך הקו שהצליח להשיג,

היה זה תוצאה של התאפקות של יומיים ושלפוחית שאינה יודעת גבולות בטן.

אבל הבעיה היתה איך ישתלבו הבנות? עד עכשיו חשבנו שהן כמונו בדיוק... הן כך חונכו.... זה היה המסר שקלטנו מהורינו ומחניכינו... והנה בכל זאת הבדלים, מה לעשות?

את הבעיה פתרו הבנות בעצמן. אולי אפשר לשאול אותן היום, יתכן ויזכרו, יתכן ולא. רותי, צילה, שולה - זוכרות?

מכל מקום הן השתלבו יפה בין הבנים, ואם הליכתן היתה קצת הליכת ברווז, והקו שלהן מתעקל קצת יותר ורחב מידי, אין ספק שתרם לא מעט להספק הקבוצתי והסך הכל היה ממש מפתיע באורכו - מן הבית ועד הבריכה.

הנה כי כן, סוף טוב לסיפור והכל טוב. שוב הוכיחה הקבוצה החינוכית את עוצמת הקולקטיב שלה. היחד לא נפגם, והבדלי המינים שגילינו לשבריר ילדותינו זה עתה, נדחה שוב לכמה שנים עד שביצבץ והופיע גיל ההתבגרות המבורך.


שווים               

קיבוץ ואקטואליה


סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: