הלמפיון / יוסי בן דוד

הלמפיון

יוסי בן דוד - (העוגן)

איור מאת יעקב גוטרמן

 

חנוכה. כבר כילד אהבתי את החג המיוחד הזה. בדמיוני נמשכתי אל סיפור הגבורה ועמידתם העיקשת של המכבים "על שלנו".

איור מאת יעקב גוטרמן

אחר כך, כשבגרתי, עודדה אותי הידיעה שהמכבים לא רק נלחמו על הבית ועל שלנו, אלא שהם בעיקר לחמו והדפו את מה שאינו שלנו. בגבורה רבה הם באו חשבון עם תרבות זרה שבאה להשמידנו בדמות פסלים וסמלים אחרים של סטאטוס, כוח ויוהרה. סמלים הזרים לנו כל כך במהותם. וכיום, אולי יותר מתמיד, נראית לי מלחמתם רלוונטית משהו...

 

אצלנו בבית מדליקים את נרות החג בחנוכייה מאד ישנה. לחנוכייה שלנו יש מבנה קלאסי. היא קטנה והיא פשוטה. היא עשויה מפח והיא חלודה. סבתא שלי הדליקה בה נרות באירופה, כבר לפני כמאה שנים. את שבעת מדורי גיהינום השואה היא עברה ובדרך נס לא אבדה. משאול התחתיות היא הגיחה ועלתה עם סבתא לארץ, לקיבוץ. והנה, ראה זה פלא, אף על פי כן ולמרות הכול, חרף הרדיפות וחרף ההשמדות, אנחנו עדיין כאן, יהודים מתמיד, יושבים ומדליקים בה את נרות החג.

 

סביב שולחן החנוכה, מדי שנה, אני שר לבנותיי שיר ישן שכתב חיים נחמן ביאליק על אותו הסביבון, "סביבון מעופרת יצוקה" ואני באמת זכיתי בילדותי בסביבון כזה, סביבון מעופרת יצוקה!

 

בילדותי, זכיתי בגננת זהב בשם ברכה וזכיתי גם ליהנות מפרי עבודת בעלה הנגר, משה, שהיה מכין לנו סביבונים מעופרת יצוקה. כשבוע לפני החג היינו יורדים אל החצר האחורית של האינסטלציה ואוספים את חלקי העופרת שמהם היו מייצרים אז צינורות. אנחנו היינו מביאים את העופרת אל בית הילדים, לגננת. ואז, בערב החג, היה מגיע משה ומתיך את העופרת מעל תנור הפיירסייד. אחר כך, היה יוצק אותה אל תוך תבניות עץ מיוחדות שאותן הכין ביד אמונה מבעוד מועד.

 

כשבוע לפני החג הייתה ברכה יושבת עד שעות הלילה המאוחרות, גוזרת ומכינה עבורנו ויטראז'ים מנייר צלופן ומדביקה אותם על חלונות בית הילדים. הנה הם באים, בני משפחת חשמונאי הגיבורים. אורות ונגוהות על פניהם, יהודה ואחיו המכבים מכים בממלכת יוון המרושעת. מביתם בכפר מודיעין הם באים היישר אל גן המעבר שלי ונלחמים על חלונותיו באנטיוכוס ובצבאו האדיר. הייתה בה בגננת ברכה יכולת נתינה אדירה. סוג של מטפלות וסוג של נתינה שלא הצליח לשרוד ולהתקיים עד ימינו וחבל. אני מאוד אהבתי אותה, קראתי לה "טולי". לימים חלתה במחלה סופנית ונפטרה בייסורים רבים. לזכרה הטוב, סיפורי זה.

 

ואז, מגיע ערבו הראשון של חג החנוכה. אצלנו, למי שזוכר, דילגו על העניין האזוטרי והטפל בן אלפיים שנות, של נר ראשון בערב ראשון, נר שני בערב שני וכו'. אצלנו, בערבו הראשון של החג, היו מתאספים במגרש הספורט של חברת הילדים או על הגבעה ליד החדר-אוכל הישן ומדליקים את כל שמונת הנרות בבת אחת בשיטת ה"שגר ושכח" הידועה. בלי הרבה חוכמות ובלי עיכובים מיותרים: נר ראשון - נר ה"קיבוץ". נר שני - נר "משק הילדים והצומח", נר שלישי - נר ה"קילופים והמכבסה" וכך הלאה. איפה ברכות ואיפה "שהחיינו". אחר כך היינו שרים את "אנו נושאים לפידים" ואחר כך תהלוכת הלמפיונים המסורתית. הלמפיון, כשמו כן הוא, משורש המילה העברית "למפ". הלמפיון הוא מיתקן ריבועי קטן וצלעותיו עשויות מסגרות קרטון שחור. ביניהן נייר צלופן צבעוני ובמרכזו, נר קטן היושב על בסיס העשוי גם הוא מקרטון ונקרא בעברית "שטונדר". ארבעה חוטים חיברו את הלמפיון אל מוט עץ ובעזרתו נשאנו את הלמפיון עם הורינו בגאון.

 

כשהיתה בתי הבכורה בת שלוש, הכין משה, לה ולשאר חבריה בגן "סביון", מקלות של למפיון. (קוגניטיבית אגב, גיל שלוש הוא בדיוק הגיל המומלץ להיכנס בעול מצוות הלמפיון). המקל המדובר שמור עמנו עד היום ונמנה מן הסתם עם החשובים שבאוצרות דורוניי הדלים. על המקל חקק משה בכתב ידו ובאותיות קידוש לבנה את שמה של בתי הבכורה, "שי". ואכן, מדי שנה עם בוא חג החנוכה, אני בונה איתה ועם אחיותיה למפיון ואנו יוצאים איתו בגבורה אל חשכת הליל. אל צינת הקור הגלותית.

 

שם, בחוץ, בחושך, בערבו של חג עברי, זר ומנוכר לסביבה, אני מהלך לי עם בנותיי היקרות וגל של זיכרונות מציף אותי. אני שוקע איתן בסיפורים על זמנים רחוקים וימים אחרים. ובכל סיפור עולה מולי חבר אחר. הם כבר לא איתנו החברים האלה אבל אצלי בסיפורים הם קיימים והם צעירים והם יפים. הם חיים והם עולים ובאים לנגדי במלוא עוצמתם. עולה ברכה ועולה חנן. עולה "זרניחס" החצרן ועולה מוטיו הטוב שלי. עולה גם נחומקו ועולה שניו. והם צועדים איתי בשקט וללא מילים בתהלוכת הלמפיונים הפרטית שלי. מהלכים לצידי וכאילו אומרים לי, "תמשיך ללכת יוסל'ה, תמשיך ללכת ושמור על הנר שלא יכבה".

 

באנו חושך לגרש, בידנו אור ואש. באורו הקלוש של הלמפיון אני מהלך ומגרש את החשכה שמסביבי. מחפש את אשר אבד לי, את כל מה שהייתי ואינני עוד, את עברי ואת ילדותי היפה בקיבוץ. את העולם הישן של פעם שאותו כה אהבתי. עולם טוב. שעשה ניסים לאבותיי, בימים ההם ובזמן הזה....

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: