עבודת חוץ בקילומטר ה-61 / יוסף יען ז"ל

עבודת חוץ בקילומטר ה-61                   

יוסף יען ז"ל – גלעד

איור מאת יעקב גוטרמן, העוגן

 

איור מאת יעקב גוטרמן

[הביא לדפוס – יותם מוקד]

 

אביב 1940. זה כמה חודשים שורר חוסר עבודה במושבה (רעננה - י.מ.). אנשינו מפוזרים בכל רחבי הארץ. בכל יום שני וחמישי בא כוחנו מופיע במזכירות הקיבוץ (מזכירות הקיבוץ המאוחד - י.מ.) ודורש להמציא לנו מקומות עבודה נוספים. חוסר העבודה אצלנו הולך וגדל.

בצוהרים נתקבל מברק בקיבוץ ממזכירות הקיבוץ: "מחר שני אנשים בקילומטר ה-61 אחרי עזה". בערב מחליטה ועדת עבודה: "על יוף (יען) ואלכס (שטנדיג) לנסוע מחר למחנה צבא בקילומטר ה-61".

 

למחרת, בשעה 6:00 נוסעים יוף ואלכס עם כל הציוד הדרוש - אוהל, שתי מיטות, מזרונים + כלי מיטה, שמיכות, שתי טוריות, בגדי עבודה לארבעה שבועות - למקום העבודה החדש.

בצוהרים אנחנו מגיעים לרחובות ושומעים שמכאן צריך לנסוע באוטובוס ערבי. עלינו לסחוב את החפצים שלנו מתחנת "דרום יהודה" לתחנת האוטובוס הערבי, מרחק של 200 מטר.

שנינו לא יודעים אפילו מילה אחת ערבית. בכל זאת מצאנו אוזן קשבת אצל הנהג הערבי והוא מבטיח להוריד אותנו בקילומטר ה-61  בשעה 5:00 אחה"צ נעמד האוטובוס בדיוק על יד הקילומטר ה-61 ואנחנו יורדים. בצד ימין של הכביש שדה בור פתוח, בצד שמאל במרחק 300 מטר מחנה צבא גדול. הדאגה הראשונה שלנו כיצד להגיע עם כל החפצים שלנו אל תוך המחנה?! שנינו ביחד לא נוכל ללכת, כי אחד צריך לשמור על החפצים מפני ערבים, אחד לבד לא יכול לסחוב את כל הציוד! אלכס הולך לברר את העניין.

 

כעבור חצי שעה הוא חוזר עם מריצה, מעמיסים עליה את החפצים וצועדים לתוך המחנה. מגיעים לחדר האוכל (יותר נכון לאוהל האוכל) של פלוגת הקיבוץ. כאן מתברר שכל החברים ייסעו מחר הביתה כי המחנה הולך ונגמר ואין עבודה לחברים. תימהון תופס אותנו: למה נשלחנו הנה?! החברים מנחמים אותנו: אין דבר, אתם עוד חדשים בארץ, אינכם מכירים את ארגון הקיבוץ, קורים דברים כאלה. אין דבר מחר תיסעו הביתה ותחשבו שעשיתם טיול יפה!

 

למחרת בבוקר אנחנו מחליטים לנסות את מזלנו. מופיעים בפני מנהל העבודה ומבקשים עבודה. למעשה אין לו עבודה, יש לו רק עבודה לא נעימה - לטבול לוחות בזפת - והוא חשב לתת את העבודה לערבים, אבל אם אנחנו נסכים, נוכל לקבל אותה. הסכמנו והתחלנו לטבול לוחות בזפת. עבדנו לפי הקצב לאט, לאט - בבית לא צריכים אותנו. למרות כל השתדלויותינו נגמרה העבודה כעבור שלושה ימים. השגנו עבודה אחרת: להוציא מסמרים מקרשים. כשהייתה סכנה שגם עבודה זו תסתיים כעבור יומיים הארכנו אותה לעוד יום על ידי כך שאלכס דפק מסמרים לקרשים ויוף הוציא אותם. ואז כבר לא הייתה ברירה מאשר לחזור הביתה. לכל הפחות הרווחנו את הוצאות הדרך ודמי הכלכלה.

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: