על המצפה לפנות בוקר (ג'וערה 1938) / יוסף וילפנד ז"ל

 

על המצפה לפנות בוקר (ג'וערה 1938)

יוסף וילפנד ז"ל - עין השופט

איור מאת יעקב גוטרמן

 

קר ובודד כאן באוויר המרומים הצונן לפנות בוקר.

איור מאת יעקב גוטרמן

שם למטה בחצר מתעורר הקיבוץ לפועלו, וכאן במגדל הצופים, מתעוררת בך הרגשה של מעל לחיי יום, יום. כאן כאילו הנך מקשיב לדו-שיח השקט שבין השעה ובין הנצח, בין המעשה הפשוט, הפעוט והאפור לבין הדממה ההררית המסתכלת כביכול, בשלווה פילוסופית לעמל עדת נמלים על הגבעה התלולה הזאת... כאן מתברר לך כאור השחר העולה עתה, ההבדל העצום שבין הטרוניות והתרעומות הבלתי חשובות של חיי שעה, ובין הנצח האילם והשגיב של הזריחה בהרים והטבע המתעורר לתחייה.

 

אילו רק ניתן לי למסור במילים או בשיר את הדו-שיח הזה, או לפחות להעמידך על יד למען תרגיש ותקשיב ותראה גם אתה! אולם משורר או מוזיקאי אינני, ורק להראות אוכל לך ידידי אם רק תעלה אליי ותסתכל איתי.

 

קר וצונן כאן, ורוח ממערב מבשר גשם מתקרב ומצליף על הפנים כבקצה שבטים לחים. רגבי חושך נמסים באופק וראשי העננים מורדים באיטיות ובקצב; פסי אור של שמש עולה מעבר להרי אום-אל-פאחם, מבקשים את העננים האפורים. ולאורם מאדים חזה הכרמל מתחת למנזר המזבח. אור וצל משחקים בין ההרים והגבעות. עין סוקרת מבעד למשקפת את כל הנוף המשתרע בשולי קערה עמוקה, זו אשר במרכזה מזדקפת גבעתנו התלולה. צאן על ההרים המוריקים, שלושה גמלים עמוסי משא פוסעים בחן מזרחי לעבר ריחנייה המלבינה בלב הגבעות. ערבי ארוך רגליים מתנועע על גבי חמור צנום ונמוך קומה המשרך את רגליו הדקות בכבדות בצדי חריש המטעים. הראש מורד למטה במחשבה מעורפלת על ניר משחיר זה שהיה לפני חודשים מספר מכוסה אבנים; על הפנים ספק תימהון, ספק טינה של כעס, כשהוא פולט ניגון חדגוני ונוגה ברדתו מההר החרוש אל השביל המוביל לכפרין. שדות הפלחה הרחוקים מתפשטים חלקים ושלווים כמרבד של קטיפה, משובץ חלקות ירוקות שנבטו, ושוב צאן מלבין בהרים עד לקצות החורשה הצוהלת בירק לקראת השמש העולה. ירוק ושחור ולובן סלע על גבי כחול הרים, תכלת שמים ועננים מאדימים. כך בוקע השחר בג'וערה.

 

ולמטה בחצר שעל ראש הגבעה, בלי משקפת ובלי שלל צבעים של הוד עמק והר, יקום לפניך הקיבוץ המתעורר משנתו, ראשונה בעצלתיים ומדי רגע ביתר קצב ומנוף עדי עמדו על רגליו מלוא קומתו. דלת נפתחת. אחריה שנייה ושלישית. בחור מתלבש בבגדי עבודה; בחורה נחפזת לדוד הכביסה; שומר מתאחר מזרז סוסתו ועגלון מתרגז מתקין עגלה לדרך. טרקטור זוחל במורד ולצדו חמור טעון לעייפה מרכין ראשו לגורל וצועד בענווה. מכאן הם נראים כה זעירים ונמוכי קומה, בתנועה של עדת נמלים זוחלת במעלה ההר ובמורדותיו, לעומת המרחב והרום המקיפים מכל עבר.

 

האוזן קולטת צלילים וקריאות המשתלבות בזיכרון עם שברי אמירות וקטעי מילים משיחות החברים של אתמול ולפני יומיים. ברכות בוקר וקריאות שלום, דברי רוגז וטרוניה, כולם נבלעים ברוח הבוקר ומגיעים כהד עמום גם עד למגדל הבודד המתנשא ממעל ומעבר לכל העוולות הקטנות והקיפוחים בני הרגע, לעומת הקיים, האיתן והנצח. כאן מסתננים הקולות מלמטה באוויר הצח ונפגשים השוטף והעומד לעולמים, הרגעי והאלמוות, האדם והטבע, ובאוזן עדיין מזמזמת שורה משיר:

"ראיתי עולם ביופיו ואדם בתוכו כמכשול...

ראיתי המתום בבריאה ורק האדם בה קרוע."

 

עוברים רגעי ההתעוררות כאן בחוג הצר וגם על פני האופק הרחב מסביב. עוד מעט והשמש בגבורתה תחסל את שלל הצבעים ותשליט על הכול את אורה הכובש והמשתלט. עוד מעט ובחצר ישרור השקט של מעשיות אפורה ויוצרת. עוד מעט ויתברר לך שגם החולף והזורם של הרגעי הולך ומתמזג עם הנצח הדומם והקיים, כי כאן יפרח יישוב.

 

(עד כאן... התפרסם בזמנו גם "בכאן על פני האדמה" ובספר: "דפים מספר" יוסף וילפנד)

 

דפים מיומן נשכח

 

... ישבתי נשען על רובה ומחכה לסמבו שישוב. ובאוזניי מצטלצלות המילים שלחשה ורד, באותה שעה שיצא לנו לעמוד יחד בעמדה, והיה רצון להגיב ולענות עתה בלחישה של כל מה שנגעה, אם כי דיברה מעט ובהפסקות ארוכות. על מה? בעצם על דבר אחד: על חיינו אלה העוברים ללא ביטוי, ולא ידע איש, אף ברמז קל, את אשר עבר עלינו. כיצד הגענו לכאן? מה מתרחש בנפשותינו ולמה בעצם כל זה? היא לא שאלה זאת, אולם זה הסתעף מעצמו. מדי פעם הזכירה את השמות הטבועים כה עמוק בלבות שנינו... והכאב העצור על זה שרק לפני ימים אחדים התהלך בתוכנו וחי איתנו את חיינו וכעת מזדקרת תמונתו מתוך המסגרת השחורה של כל עיתון בארץ. היו בשמות שהזכירה ובמשפטים העצובים שנשלחו מעין שאלה וטענה אחת: למה ולשם מה חיים ומתים אנו כאן? ואם יש טעם לחיינו ולמותנו, למה שכל זה יחלוף כצל ואיש לא ידע אודותם דבר? ולא ידעו כי בנינו אשר ישבו ויעברו כאן כיצד בא להם כל זה מן המוכן?

 

שאלתה מעסיקה גם אותי, אולם רק הפעם התברר לי כמה בלתי אפשרי לספר וליצור מה שהם קוראים ספרות, רומאן או סיפור או שיר אשר יבטא ויענג את הקורא צמא הרפתקאות, נכסף לסנטימנטים ציוניים, ושש לקראת ספרות אמנותית מן המציאות המפרפרת . לא, ספרות אמנותית אינה מנת חלקנו; יעסקו בה שאננים בציון ויושבים לבטח בחדר קריאתם המרופד על שולחנות כתיבה מקושטים בטוב טעם; לנו אין חלק ונחלה באמנות זו. ואולם את השאגה הכאובה של הלילות המעיקים בטרטור הדינמו, וברשרוש התנים בעשב שעל יד העמדה, את המרומז בלחישות המקוטעות ששבין מתיחות למתיחות, יש ויש לספר...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: