בוטנים בניר יצחק / יוסה שמואלי

 

בוטנים בניר יצחק

יוסה שמואלי - [זיקים]

איור מאת יעקב גוטרמן

 

בוקר עלה בהיאחזות הנח"ל כרם-שלום.

איור מאת יעקב גוטרמן
שומר הלילה שהעירני פלט בזעם: "כבר חצי שעה אני מטלטל אותך".

"מה אתה רוצה?" פקחתי עין אחת.

"לעזאזל, מה עשה הסליבוביץ בקומזיץ לבני האדם", מלמל השומר.

 "אתה רשום בסידור עבודה לאיסוף בוטנים בניר-יצחק", ענה לשאלתי, "ליד השער מחכה טרקטור עם פלטפורמה".

 

חברי לחדר כבר היו בשלבי סיום של ההכנות ליציאה. מסביב ראיתי את החברה נעים לעבר חדר האוכל. מן הסתם רצו להספיק לחטוף איזה פרוסת לחם בריבה או אולי אפילו - ספל תה מקנקן שאבד חומו באשמורת לילה אחרונה לאחר החלפת המשמרות.

 

לאחר שסיימתי להתלבש, שטפתי את פני במי הברז שניצב בפאתי הגינה. לחדר האוכל לא הספקתי להגיע. לא חסר היה הרבה שארדוף אחר הפלטפורמה הנוסעת עם כל החברים עליה. בחנתי את הפרצופים סביבי. אותות הקומזיץ ניכרו היטב על הקלסתרים הרדומים. ישבתי מחריש, מכונס בתוך עצמי על תלולית קש באמצע העגלה. זו נעה על הכביש נושאת את החבורה הדמומה. רק קול היצול המתחכך בפין הנעילה, הפר את דממת הבוקר. הטרקטור נכנס בשערי המשק, אוסף בדרכו עוד כמה דמויות מטושטשות, וכעבור מספר דקות הגענו לשדה הבוטנים. על השביל הגובל בשדה הקבילו את פנינו בחיוכים רחבים גופֵּא וצבי, אנשי ניר-יצחק. שני אנשים גדלי גוף וטובי מבט.

 

גוֹפֵּא, זקוף ורחב. פניו הבשרניות משהו - מסתיימות בסנטר חצוי, עיקש, נפנה אלינו.

 

"חברה, אני מקווה שישנתם טוב ולא בזבזתם את הלילה בהבלים", אמר, משלח לעברנו קריצה. צבי, מרצין, אפו המחודד נושא משקפיים, עמד וקפל שקים, מניחם בקפידה זה על גב זה בערימה סדורה בצד השביל. "יש היום הרבה עבודה" נסב אלינו מחייך "כל השקים האלה צריכים להיות מלאים בסוף היום".

 

הסתכלנו זה על זה, מושכים בכתפינו, ואחר כך שלחנו מבט רחום לעבר צבי שנראה לנו כמי שנשתבשה עליו דעתו.

 

ישובים היינו עדיין על הפלטפורמה. רישומן של שעות השינה המועטות ניכר היטב על פנינו.

 

"חברים וחברות, קדימה לעבודה, אחרת לא תקבלו ארוחת בוקר" פנה אלינו צבי, צולע על רגלו ועדשות משקפיו - נוצצות באור השמש העולה. אט אט, באי-חשק מופגן, התחלנו לרדת מן העגלה, מתמתחים ומפהקים. צבי החל מפזר שקים ריקים בתחילת שורות הבוטנים וגופא, מזרז אותנו בחביבות, פיזר אותנו בין השורות, איש איש לשורתו. השקפתי על השורות לכל אורכן - ועיני חשכו. הן נמתחו, התמשכו עד קו האופק.

 

מסביבי התחילו החברים לעבוד. ממוללים ומפרידים את הבוטנים משורשי השיחים ומרגבי העפר שדבקו בם. כפופי גו נעו, מאספים ומטילים את הבוטנים לתוך השקים שגררו לאורך התלמים.

 

בהפסקת הצהרים פנינו כולנו לעבר שדרת הברושים, בפאתי השדה. ארוחת הצהרים הגיעה זה עתה ממטבח הקיבוץ. התיישבנו בצל העצים לסעוד את לבנו. תפסתי מקום בין רעי בקצה השדרה וישבתי מכונס בתוך עצמי, לועס בעצלתיים כרע עוף ששלפתי משקית האוכל. בין לעיסה לגמיעה, התפתחה שיחה בין החברים לגוֹפֵּא. הלה, ניצב מולנו כמורה מול תלמידיו, מוחה זעה מפניו בבטנת כובעו.

גוֹפֵּא היה חבר קיבוץ גאה ואיש אדמה שורשי. לשאלות הקנטרניות של הצפוניים ענה בקול בוטח ונסוך אמונה.

 

"האם אתה נהנה להיות עובד אדמה?" שאל יורם קושלביץ מקיף במבט את חבריו הסובבים, בתקוה לשאוב מהם תמיכה וכוח.

 

"מה רע יכול כבר להיות בעבודה יוצרת, בחיק הטבע, באויר הצח, בתוך ירקות רעננה, תסכים איתי שבתוך הפיח, האבק ושאון הכרך והריצה אחרי הכסף אין הרבה איכות חיים ובינינו לבין עצמנו גם לא אריכות ימים".

 

וכך, הפליג גופא בשבחם של חיי הקיבוץ, חיי חברה בריאים הרחק מההבלים והחומרנות של העיר.

 

"טוב לי לחיות עם רעייתי, חברתי, כאן בפאתי המדבר, בשקט ובשלוה שאין באף מקום אחר".

 

"אני לא יודע", המשיך יורם, "כמו שאתה עובד ומשקיע, יכולת לתרום רבות לעצמך ולא לפרזיטים אחרים בקיבוץ".

 

הבטתי בחברי חברי גדוד מרכז. איש לא הגיב. כיצד מרשים לעצמם ה"צפוניים" לדבר כך, להטיל דופי, לפגוע באושיות הקיבוץ. חשתי כי חמתי עולה ובוערת. האם אין איש מאתנו היכול לתבוע את עלבונו של גופא? אך גופא, כמו שמע את רחשי ליבי, המשיך:

 

"שמע, גם בין חבריך יש כאלה שתורמים יותר וכאלה שתורמים פחות", אמר, מחייך, מושיט יד עם אצבעות פרושות ומנענען מול החברה כאילו נגן על איזה פסנתר דמיוני.

 

"...והרי זו הגדולה של הקיבוץ, שכל אחד תורם כפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו. זה אחד מעקרונותיה המקודשים של החברה הקיבוצית".

 

יורם המשיך בשאלותיו הקנטרניות, שואב עידוד מהחברים ה"צפונים" וחברי ישבו בראשים מורכנים, מקשיבים ושותקים. לבסוף הבנתי את המאבק הפנימי בו היו נתונים ואת התחושות המנוגדות שהכתיבו שתיקה. לאחר הכל, יורם היה אחד מאתנו וגופֵא, עם כל הסימפטיה לדמותו וההזדהות עם דעותיו, היה זר המעסיק אותנו בשדות קיבוצו.

 

ממקום שבתי הקשבתי וראיתי את גופא משיב והודף, מתון מתון, באמונתו כי רבה, את דברי הכפירה המאיימים לערער את יסודות הקיבוץ. גופא דיבר על הדברים הפשוטים, האנושיים, הטמונים בטבע האדם, והחבר'ה המשיכו לשאול, המשיכו להקשות. נראה היה, שבעצם, הדברים גלשו כבר מעבר לעניין גרידא בדברים העומדים ברומו של קיבוץ ועברו לשאיפה גרידא ...להאריך את הפסקת הצהרים.

 

ממקום שבתי ראיתי את הקומנדקר של כרם-שלום נכנס לשבילי המטע. הרכב הפתוח, נהוג בידי יובל, נכנס אל השביל המתמשך בניצב למקום שבתנו. לאט לאט הסתדר ונעמד במקביל למשאית הגדולה שנועדה להובלת הבוטנים. מבין כל החבר'ה שישבו לידי, רק אני יכולתי לראות את הקומנדקר החונה, נסתר בין המשאית לשדרת הברושים בפאתי השדה. מצידה השני של המשאית נצבו שמפו, גוץ מוצק, בחצי-גוף עירום ודוד הצנום.

 

הם הטילו את שקי הבוטנים למעלה אל המשאית. כל שק טולטל מצד לצד, עד שקבל תנופה מספקת בטרם יוטח כלפי מעלה. על המשאית עמד זמי, נכון לקלוט את השקים הגדושים. תנועת ההנפה המונוטונית ומעוף השק לעבר משטח המשאית המוגבה, נסכו בי תנומה. לפתע, בטרם נעצמו עיני, קלטתי בזווית העין את מבטו של דוד, סורק את סביבותיו. כשראשו מוטה, הציץ לאחור לכיוון צבי הטרוד בענייני השקים ובחן נכחו את גופֵא המניף אגרוף בנאום חוצב להבות לפני החבורה על איכות החיים בקיבוץ. לאחר שתוצאות הסריקה השביעוהו רצון, הניד ראשו קלות לעבר שמפו שעמד מולו בגבו אלי. השנים אחזו בשק, ניערוהו מעט כדי להשאיר זנבות קצה לאחיזה ולאחר שטלטלו אותו טלטלה עזה, השליכוהו למעלה אל עבר המשאית.

 

ממקום שבתי ראיתי איך השק הכבד מתרומם מעלה מעלה, חולף מעל ראשו של זמי ומעל ידיו הפרושות... זה, עמד על גבי השקים, מתבונן במבט חסר אונים בשק המעופף, העובר מעליו וחולף גם מעל סולמות המשאית בצידה המרוחק. מבטו של זמי התחלף לחיוך השתוממות כאשר השק ירד ממרומים, נוחת היישר לתוך הקומנדקר. הייתי המום למראה עיני. כיצד הצליחו שני קטני הקומה הללו להעיף את השקים לגובה כזה? איזה ביצוע ואיזה דיוק? איזה עוצמה אצורה בגוף האדם, הרהרתי. יובל שישב ליד ההגה, פלג גופו העליון חשוף, השים עצמו כלא שומע ולא הסתובב אפילו לאחור, למרות שהקומנדקר הזדעזע תחתיו מעצמת הנחיתה של השק. לאחר שחזרו שני "הסבלים" על המבצע ושק שני נחת בדייקנות מדהימה לתוך הרכב הואיל יובל לסובב מחצית גופו, הציץ בשקים וכיסה את "המלקוח" בפיסת ברזנט. לאחר שסיים מעשהו, בשלווה ובנועם, התניע את הקומנדקר ויצא מן המסתור שאחרי המשאית. האוטו התרחק בנסיעה איטית ושקולה, הגיע לקצה השדרה, הסתובב, השתהה קמעה ואחר כך החל שוב נוסע, מאיץ בדרכו לכביש המוביל לכרם-שלום.

 

לאחר מעשה, הסתובב שמפו לעברי. כשפגש במבטי, קרץ בעינו וחייך חיוך של שביעות רצון מתחת לשפם הסרטנים שלו.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: