עוד מעט יגיעו הברכות / יורם וולמן

 

עוד מעט יגיעו הברכות

יורם וולמן

איור מאת יעקב גוטרמן

 

המטפלת הפולנייה עצרה את כסא הגלגלים במעלה השביל המרוצף.

איור מאת יעקב גוטרמן

"עצרי כאן, בבקשה, אליזאבט".

"כאן, גברת חנה?"

"כן, כאן. מכאן אני יכולה לראות יותר ברור".

 

האישה הקשישה עקבה במבטה אחרי המלצרית התאילנדית הצעירה שיצאה מדלת צדדית ומגש בידיה.

 

המלצרית, חגורת סינור לבן וארוך למותניה הצרות וכיסוי לבן על ראשה, החלה עוד סיבוב של משקאות וחטיפים במסיבה ההומה. על המגש היו כוסות קטנות מלאות יינות צבעוניים וצלוחיות עם ממולאים מטוגנים וכריכים משולשים זעירים.

 

הקרואים עמדו על המדשאה המטופחת בחבורות קטנות של גברים ונשים לחוד וניהלו שיחות נרגשות על רקע מוסיקת רוק רעשנית. מישהו החליט לגוון את הצלילים כי לפתע בקעה מן הרמקולים מוסיקה לריקודים שקטה ומוכרת. אז שמעה הישישה את פכפוך זרימת המים שזינקו בסילונים קטנים במזרקה העשויה אבן במרכז הגינה. גם את צרצור הצרצרים היא שמעה. נדמה היה לגברת חנה שאפילו הפנסים הקטנים והצבעוניים האירו אז באור ברור ונעים יותר את הגינה הגועשת, תוספת יפה לירח המלא למעלה.

 

היא חשבה שרק מלצריות תאילנדיות יודעות איך לעשות זאת ללא מאמץ: לעצור מול הישראלים האלה אחוזי התזזית שמדברים בקול רם ובלהט ושולחים כאפות אחד לשני. חנה חששה שעוד מעט ותנופת יד אחת כזו תעיף את המגש מידיה של המלצרית העדינה ואז לא תהיה יותר קידת ברך קלה והזמנה חרישית באנגלית לטעום ממטעמי המגש. אנשי העסקים הישראלים הצעירים האלה, הקיבוצניקים לשעבר, כמו בתה וכמו חתנה, מסמר המסיבה וחתן - פרס העבודה, מחויטים ומעונבים, מתנהגים כנערים מתבגרים. כך בודאי לא היה בזמני. אז לבשו בגדים נקיים ופשוטים. והבלוריות שלהם היו גבוהות יותר ומקורזלות יותר, לא כפי שהן היום שטוחות מאד ולפעמים אפילו חסרות. באמת, מה קרה לגברים בזמן האחרון, לצעירים אפילו, שיותר ויותר הולכים ומתקרחים? והשיחות בחברותא?! אז היו מתווכחים על משימות לאומיות, על הגשמה בקיבוץ צעיר בנגב, על הקמת גדר ביטחון בנקודת ישוב מבודדת או על עזרה לחברים במשקים אחרים שנקלעו לקשיים. והיום? כסף! אולי הם חושבים שהמלצרית הקטנה והבלתי מנומסת הזו מפריעה להם לספר בשטף קולני על עסקיהם ועל ההצלחות בהשקעות באירופה והם שולחים יד בוטחת אל המגש ולוקחים תמיד מנה כפולה. שיהיה. האישה הקשישה חייכה בעגמומיות והטיבה את מכשיר השמיעה הזעיר והמופלא שהיה קבוע באוזנה הימנית.

 

מזוויות עיניה הבחינה חנה בשתי נשים שפרשו מאחת החבורות. שלובות זרוע עלו השתיים על השביל המרוצף והתרחקו לעבר הסככה. הן שוחחו ביניהן ברגש רב.

 

חנה הרימה את ראשה בהטיה קטנה לאחור.

 

"נחמדה התאילנדית, נכון, אליזאבט?" שאלה והחזירה את ראשה לפנים.

 

המטפלת הפולנייה רכנה לעבר גבירתה. "כן, גברת חנה, הן מאד עדינות".

"את יודעת, הייתי רוצה לבקר בתאילנד. מי יודע אם אזכה לזה", אמרה חנה בשקט.

"אומרים שזו ארץ מאד יפה", העירה המטפלת.

"את יודעת, המלצרית הזאת מזכירה לי את עצמי", אמרה חנה.

"גברת חנה הייתה פעם מלצרית?" שאלה המטפלת.

"לא, אליזאבט, לא מלצרית. אבל הייתי מטפלת בקיבוץ והתלבשתי כמעט כמוה, אבל זה היה לפני הרבה מאד שנים, אולי חמישים שנה".

"באמת, גברת חנה גרה בקיבוץ?" אליזאבט התפעלה.

"כן, הייתי חברה בקיבוץ כשהייתי בגילך, כשעליתי ארצה מפולין אחרי המלחמה, ושם בקיבוץ הייתי מטפלת בילדים קטנים. אהה, היו ימים. מה אגיד לך, לא תמיד היה אז קל אבל זה היה גן עדן קטן. הייתי צעירה ולא הייתי צריכה הרבה, גם לא היה לי כלום אבל שם, בקיבוץ, היה לי הכל...".

"אני בטוחה שגברת חנה אהבה ילדים בקיבוץ," אמרה אליזאבט

"כן, בוודאי", אמרה חנה, "אבל לפעמים, את יודעת, לפעמים הייתי צריכה לנקוט יד קשה".

"קשה לי לראות את גברת חנה מכה ילד קטן".

"חושך שבטו שונא בנו", ענתה חנה.

"גברת חנה, זה בעברית?"

"כן, זה פתגם בעברית, אליזאבט... מי שאוהב את בנו מכה אותו לפעמים".

 

"אני מבינה. את יודעת, גם אצלנו בפולין אומרים ככה. אולי גברת חנה למדה זאת בפולין?"

"אה, אני למדתי את זה במנזר, היכן שהתחבאתי במלחמה, הנזירות היו... לא, לא, אני לא רוצה לדבר על זה, סליחה אליזאבט", פסקה חנה בדיבורה.

 

המטפלת לא הרפתה, "ומה אמרו על זה בקיבוץ, גברת חנה?"

חנה נופפה בכף ידה, "בקיבוץ, אליזאבט, כשהרבצתי לילד קטן אחר כך הייתי בוכה בשקט אבל המטפלות האחרות שנולדו בארץ היו אחרות".

"את אישה מעניינת, גברת חנה", אמרה אליזאבט.

 

ערנותה של חנה פחתה ועפעפיה כבדו מעט. היא הרימה את ראשה אל השמים זרועי הכוכבים והירח המלא וביקשה את אליזאבט לגלגל אותה בכסא הגלגלים לעבר הסככה.

 

האורחים המשיכו להגיע בטפטוף קל. שתי הנשים שפרשו אל הסככה שקעו בשיחה מתעלמות מכל מה שסובב אותם. הן שוחחו בשקט, כמעט ללא ניע.

 

"אליזאבט, מהרי קצת, בבקשה, אני רוצה להספיק לדבר עם הילד לפני שיברח", הקשישה הצביעה לעבר ילד קטן שהתנדנד בנדנדה שבסככה.

 

"בודאי, גברת חנה, אבל הגלגל השמאלי בכסא התחיל להסתובב בקושי. זו לא הפעם הראשונה, אוי, הילד יורד והולך".

 

"חבל", נאנחה חנה והיטיבה את מכשיר השמיעה שלה, "אני כל כך אוהבת ילדים קטנים. לי יש שלושה נכדים. מעניין מה קרה לילדי הקיבוץ שטיפלתי בהם פעם. הו, הנה הגענו. אני עייפה, שבי לידי ואעצום מעט את עיני, אבל שימי לב מתי מתחילים בטקס ונחזור לשם. אני לא רוצה להפסיד את הברכות".

 

שתי הנשים פסקו לרגע בשיחתן. הן עקבו במבטיהן באדישות אחרי האישה הקשישה בכסא הגלגלים ואחרי המטפלת הזרה שלה ששוחחה איתה בפולנית כשעברו על פניהן לצידה הרחוק של הסככה. כשהבחינו שהקשישה נרדמה סובבו גבן אליה והמשיכו בשיחתן.

 

"לא, לא הצלחתי להרות. עשינו, תני לי רגע לספור - כן, שש פעמים ניסינו הפריה בבית חולים המחוזי בברקלי, בקליפורניה, אבל בסוף ויתרנו. ואז הלכנו לאימוץ ויש לנו ילדה אינדונזית קטנה בת שש, את יודעת, מניצולי הצונאמי הנורא ההוא", המספרת נאנחה והביטה בשמים זרועי הכוכבים."ולך, לכם יש ילדים?"

"לא".

"מה עושה בעלך?"

 

הייתה שתיקה ארוכה. "אינני נשואה".

"מה ז'תומרת, הרי היית הילדה הכי יפה בגן, כמו שאומר השיר, לא רק בגן, גם באזורי, כולם חיזרו אחריך, אז איך זה שאת לא נשואה? בטח היית בררנית מאד... לא?"

 

הייתה שתיקה ארוכה. "אני גרה עם חברה".

 

בת שיחתה ניתרה בכיסאה. "את...?"

"כן. אני... לא חשבתי שכך יקרה לי אבל טוב לי עם זה".

"מתי גילית את זה?"

"אני חושבת כשהייתי בנח"ל, בערבה".

"החברים יודעים?" שאלה השנייה.

"יתכן. אני לא סיפרתי על כך לאיש. את הראשונה, אבל בואי נעזוב את זה, טוב?"

"רגע, ומה אמרו ההורים? או קיי, אוקיי, בואי נעזוב את זה. תגידי, מתי ביקרת לאחרונה במשק?" הראשונה הסיטה את השיחה.

"הפעם האחרונה שהייתי בבית-השחר הייתה לפני שנתיים בהלוויה. את יודעת מי נפטר?"

"מי נפטר?"

"את זוכרת את ישי תמרי, שהיה מחזור אחד מעלינו, שחיזר אחרי רוחלה', זה שנפצע קשה כשנפל מהסילו?"

"בטח, נו? מה קרה לו?"

"התקף לב. נורא, נכון?"

"ישי המסכן. מי עוד?"

 

"מי עוד? את זוכרת את חנה, המטפלת שלנו בבית הילדים?"

"נו! אם אני זוכרת, אם אני זוכרת", נדה בראשה והרימה את גבות עיניה.

"בעלה! יומיים קודם, כך אמרו לי. זהו. בחיי, עד היום, בכל פעם שאני נזכרת בה בא לי לחנוק אותה".

"אוי לא! למה את מזכירה לי אותה בכלל. אבל את יודעת, הרבה חשבתי על מה שעבר עלינו".

 

אולי לא צריך להאשים רק את חנה המטפלת. זו הייתה השיטה, אבא ואימא שם, בחדר שלהם, ואנחנו והמטפלת הכול יכולה, בבית הילדים. בסך הכול מרחק של חמישים מטר אבל זה נראה כמו מכאן עד הירח".

 

"כן", הנהנה השנייה בראשה במרץ וכל גופה רטט, "השיטה הזו! את יודעת, גם היום, כשאומרים אימא אני ממש רועדת, ממש מרגישה את זה, עד היום איני יודעת מה זה, בחיי, ואת יודעת, עוד משהו, אני לא תופסת את זה עד היום, להתרחץ עם בנים עד גיל ארבע עשרה, פשוט לא תופסת, פשוט לא ייאמן, איפה היה הראש שלנו, זה, זה, זה לא נתפס, נכון?". הראשונה הניחה את ידה על כתפה וליטפה אותה: "עזבי עכשיו, זה בסדר, זה בסדר, זה היה מזמן".

 

המטפלת הפולנייה חשה שכסא הגלגלים נע על מקומו. היא רכנה לעבר גבירתה אבל זו נמה בשקט ראשה נשען על כף ידה ומרפקה על מסעד הכסא. רק שפתיה נראו קפוצות מהרגיל המטפלת חזרה והזדקפה.

 

השנייה מבין שתי הנשים נרגעה מעט והוסיפה: "הנה, את שומעת, נזכרתי במשהו מדהים עם חנה המטפלת, חכי רק רגע". היא קמה ממקומה, ישרה את חצאיתה ההדוקה וחזרה וישבה. כשעמדה להמשיך בדבריה נשמעו נקישות ברמקול והכרוז קרא:

"חברים! כולם מתבקשים להתרכז על הדשא. מיד מתחילים. תודה!"

 

שתי החברות הציצו בשעון והשתתקו. לפתע האחת הניעה ראשה הצידה ואמרה: "זו שם, בכסא הגלגלים, משהו בה..." היא חיככה אצבעותיה אלו באלו וניענה בראשה.

 

"את מכירה אותה?" שאלה חברתה בהפתעה, "אבל, בואי נמהר. עוד מעט יגיעו הברכות". הן קמו, שילבו זרועותיהן ועלו במהירות על השביל המרוצף. הכרוז כבר החל לדבר ורעם הרמקולים גבר על קולות האנשים.

 

אליזאבט רכנה לעבר גבירתה ונגעה בעדינות בכתפה פעם ופעמיים ובבת אחת קפצה ממקומה בבהלה. ראשה של חנה היה שמוט. המטפלת אחזה בכתפיה וישרה את גווה של חנה בכסא. נשימתה נעצרה והיא הסתובבה בחוסר אונים לעבר הקהל והחלה לקרוא לעזרה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: