התלת אופן / יורם ויטיס

 
התלת אופן

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

האם אתם זוכרים, ילדים, את יום ההולדת השלישי שלכם? נו, כשהייתם בני שלוש! לא זוכרים? אני לא יכול לשכוח אותו, כי קיבלתי אז מתנה נהדרת, תלת אופן!

איור מאת יעקב גוטרמן
זה היה התלת אופן הראשון בקיבוץ כי אני הייתי הילד הראשון והבכור של הקיבוץ. נורא שמחתי והתחלתי לנסוע אתו לפה ולשם ולכל מקום, כולי נפוח מחשיבות ומגאווה.

 

ילדי הקבוצה, שהיו המומים בהתחלה, התאוששו קצת ועקבו אחריי בקנאה. כמה מהם אפילו העזו לבקש ממני סיבוב, אבל לא היה להם שום סיכוי, כי התלת אופן היה המתנה שלי ליום ההולדת, לא שלהם, מה פתאום שאני אתן להם אותו? לא הייתי מוכן לוותר עליו אפילו לשנייה.

 

עברו כמה חודשים, ואני והתלת אופן הפכנו לצמד חמד שלא נפרד אפילו לרגע. אבל התלת אופן גרם גם לכמה קשיים. המטפלות, למשל, לא הסכימו שאני אסע עליו בבית הילדים, כי זה גרם למתח ולקנאה.

 

המדרכות המעטות בקיבוץ היו בנויות מאבנים גדולות ולא היו חלקות, לכן לא היה לי כיף לנסוע עליהן. השטחים הפתוחים היו זרועים אבנים וסלעים והיו ממש בלתי עבירים. המקום היחיד שהיה ישר וחלק היה המרפסת בבית הוריי. חשוב להסביר שאז הקיבוץ היה כל כך עני, שכל החברים גרו באוהלים או בבתי קש. רק משפחות עם ילדים זכו לגור בצריף.

 

כל ה"מחנה", כמו שקראו אז לשטח הקיבוץ, היה חשוף וללא דשאים או מדרכות, ולכן הפך בחורף למדמנה אין סופית של בוץ ושלוליות. בכניסה לכל מבנה היה מגרד בוץ כדי לנקות את הנעליים לפני שנכנסים אליו. זה היה פס ברזל חד שהיה תקוע בשתי יתדות לאדמה. בכניסה לצריף חדר האוכל הישן, לצד המדרגות, הותקן מגרד בוץ גדול וחגיגי במיוחד, עם צינור עליון להחזיק את הידיים, שעליו תרגלנו את תרגילי ההתעמלות הראשונים שלנו.

 

פעם אחת נסעתי על התלת אופן לצריף של הוריי, יחד עם דן, שהיה צעיר ממני בשנה. אחרי שנסעתי קצת הלוך וחזור על המרפסת, דן אמר לי שזה לא קונץ לנסוע ככה סתם על רצפה ישרה והוסיף: "נראה אותך לנסוע על המדרגות!" היו שם שלוש מדרגות ולצדן, כמובן, מגרד בוץ. אמרתי לו שזאת בכלל לא בעיה ושאני נוסע על המדרגות בקלי קלות. מיד הסתובבתי למדרגות, ירדתי בקלי קלות מדרגה אחת ואז עפתי באוויר, ביצעתי סלטה מרהיבה ונחתי עם הברך ישר על מגרד הבוץ. זה מאוד כאב, אך בגלל שלא ירד לי דם החלטתי לחזור לבית הילדים. התחלתי לצלוע ולבכות לכיוון בית הילדים, עברתי על יד המחסן של המטבח הישן, ולמרות ששם עבדה אימא שלי, דבורה, ולמרות שהייתי רק בן שלוש וחצי, כבר ידעתי שלא הולכים להורים בשעת העבודה ולא פונים אליהם, רק למטפלת. ההורים עובדים מאוד קשה, בעבודה מאוד חשובה, ואסור להפריע להם ולהטריד אותם באמצע העבודה.

 

ובכן, המשכתי ועברתי על פני מחסן המטבח. בחוץ עמדו חביות של סולר שבו הדליקו את תנור הבישול. על החביות היו מונחות תבניות אפייה גדולות, מלאות בסוכר חום. מישהו שפך בטעות סולר על שק הסוכר - זה היה בזמן מלחמת העולם השנייה והסוכר היה נורא יקר ושימש רק את צורכי הילדים, החברים בכלל לא השתמשו בסוכר, אפילו לא לתה. מכיוון שהיה חבל לזרוק את הסוכר עם הסולר, שמו אותו לייבוש בחוץ, בשמש, בתבניות אפייה. מאז ששמו אותו בחוץ כבר עברה חצי שנה, והוא היה כבר מלא אבק ולכלוך, אבל עדיין לא יבש לגמרי. כמובן שלא היה לי ראש לכל זה ברגע ההוא, המשכתי לצלוע ולבכות, ואלוני שעמד שם שאל אותי: "מה קרה לך, יורם?" אבל מכיוון שנורא כאב לי וגם לא הייתי בטוח שמותר לי לדבר אתו באמצע העבודה, למרות שהוא לא ההורים שלי, לא עניתי לו.

 

כך הגעתי לבית הילדים. הרגל שלי הייתה קצת נפוחה והמטפלת חשבה שזה יהיה טוב אם הרופא יראה אותי. הרופא אמר שזה כלום, שזו רק מכה ועוד מעט זה יעבור, אבל זה לא עבר. לאחר שלושה ימים הברך שלי התנפחה לגודל של כדורגל ולא יכולתי כבר ללכת. הרופא החליט לשלוח אותי לקופת חולים בחיפה. נסעתי באוטובוס עם שני ההורים שלי ולאחר צילום רנטגן שבו נראה שבר, הרופא אמר שצריך לעשות לי גבס על כל הרגל. לפני הגבס הוא הזמין את אבא שלי, יהושע, לחדר הטיפולים כדי שיחזיק אותי בזמן שהוא שואב במזרק את כל המוגלה מהמקום. הוא לקח מזרק ענק של סוסים, אני השתוללתי וצרחתי והאחות אמרה לי: "בובלה, חביבלה, אל תצרח, זה לא יכאב, כבר גמרנו..." אבא שלי עמד והחזיק אותי וברגע שראה איך הרופא תוקע לי את המזרק הענק לרגל, הוא נהיה לבן ונפל מתעלף על הרצפה. פינו אותו מיד לטיפול והאחות קראה לאימא שלי שתחזיק אותי במקום אבא. אחרי שהרופא שאב לי איזה דלי מהרגל, עשו לי עליה גבס נורא גדול. בגבס עשו גם חלון קטן וחמוד מול הברך למקרה שיתחשק לה להתנפח שוב.

 

וכך חזרנו לנו שלושתנו הביתה לקיבוץ, אימא שלי דבורה, אבא שלי יהושע, ואני יורם, עם הגבס הכי גדול והכי לבן והכי יפה והכי חדש בקיבוץ וכל הילדים הסתכלו עליו ולא האמינו ואחר כך ביקשו לצייר לי עליו ציורים וזה היה נורא שמח.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: