סיפור קצווֹת / יורם ויטיס

 

סיפור קצווֹת

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אשתי היא ארכיונאית. היא חשה מחויבות גדולה לתפקידה ולכן טורחת תמיד להתעדכן וללמוד בימי עיון ובכנסים הנערכים תכופות בכל רחבי הארץ.

איור מאת יעקב גוטרמן

אם אינה מוצאת טרמפ לכנס, היא אינה מתביישת לנסוע בתחבורה ציבורית, העיקר להגיע. תפקידי, במקרה כזה, הוא לקחת אותה לצומת אליקים, ואחר כך, בתום הכנס, להחזיר אותה הביתה, בכל שעה או מזג אוויר.

 

הכנס עליו אני מספר היה בתל אביב והסתיים בערב. אשתי [להלן: ש'] עלתה לאוטובוס מאסף והודיעה לי על כך בנייד. היא הוסיפה שביקשה מהנהג שיעיר אותה לקראת צומת אליקים והתיישבה ממש מאחוריו. עשיתי חשבון שתגיע לצומת בסביבות 21:45, ובהתאם בניתי לי את הערב, כלומר, ערב רגיל של זפזופים בטלוויזיה. בשעה 22:30, כשעדיין לא התקשרה, הבנתי שמשהו קורה, אבל לא יכולתי לשאול אותה כי היא סוגרת תמיד את הנייד כדי לשמֵר את הגוון הירוק של הסביבה. חשבתי כבר על הסֶבֶב הרגיל שלי, של טלפונים למשטרה ולחדרי מיון ברחבי הארץ, אבל החלטתי בחכמה לדחות זאת בינתיים. המשכתי לזפזפ אבל הדאגה הזוחלת מנעה ממני להתענג על כך. השעות חלפו לאיטן והבנתי שיש לנו בעיה.

 

בשעה 00:45, קיבלתי פתאום צלצול מש' שאמרה לי שנרדמה והנהג שהתחלף בדרך, לא ידע שצריך להעיר אותה באליקים. היא נשמעה מבוהלת ומבולבלת והבחינה שהיא הנוסעת היחידה שנותרה באוטובוס הדוהר בנחישות אל תוך החשכה.

 

ש' ניגשה לנהג ושאלה אותו איפה הם והוא אמר שהם כבר מגיעים. היא ביקשה ממנו בתוקף לעצור ולהוריד אותה, והוא אמר לה שזה לא הגיוני לרדת סתם בשומקום בשעה כזאת ושאל אותה לאן רצתה להגיע. כשאמרה לו: "לאליקים," נדהם ושאל: "אז למה בכלל עלית למאסף תל-אביב-מטולה?" והיא ענתה, כמובן, שזה מה שהיה.

 

הנהג הציע לה באדיבותו שמכיוון שאינם רחוקים כבר ממטולה תישן בבית משפחתו ובבוקר תחזור לה בשלום הביתה. הוא אמר שהיא נראית לו אישה מעניינת ושסבתא שלו, שהיא הנכדה הראשונה של מטולה, בטח תשמח מאוד לארח ולהכיר אותה. ש' הודתה לו על אדיבותו והסבירה לו שזה בלתי אפשרי כי מחר, כלומר היום, יש לה כנס ארכיונאים במצפה-רמון המוקדש לשרידי ארכיונים קדומים שנמצאו לא מכבר במכתש, והיא לא יכולה להפסיד אותו בשום אופן. היא עמדה על כך שיעצור מיד ויוריד אותה, וכך היה, ואז היא טלפנה אליי כנ"ל.

 

שאלתי אותה איפה היא נמצאת והיא אמרה לי שהיא לא יודעת, אבל כנראה לא רחוק ממטולה. שאלתי שוב מה היא רואה מסביבה והיא אמרה ששום דבר, אבל רגע, היא רואה משהו כמו שלט לבן, לא רחוק, לאור הירח ההולך ופוחֵת... ביקשתי שתתקרב לשלט ותֹאמר לי מה כתוב עליו, ולאחר כמה שניות היא אמרה לי שכתוב: "עצור, גבול לפניך!" זכרתי את השלט היטב, הוא מוצב משמאל לכביש ממש לפני העלייה הסופית למטולה. שאלתי אם יש לה משהו חם ללבוש, הצעתי שתמצא לה אבן נוחה לשבת ואמרתי שאני כבר יוצא ותוך ארבע שעות אני אצלה.

 

כשהגעתי, ראיתי מרחוק את דמותה הנוּגה ישוּבה מתחת לשלט הלבן. הפגישה הייתה נרגשת, ולאחר חילופי חוויות קצרים, הציעה ש' שבדרך למצפה-רמון נעבור במצדה לראות את הזריחה. אמרתי לה: "אחלה, ממש הוצאת לי את המילים מהפה," וכך היה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: