חברת הנוער דליה / יורם ויטיס

 

חברת הנוער דליה

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

מִקַּדְמַת דְּנָא, ואולי אפילו שבועיים קודם, הסתמן פער גדול בין הנכונות וההיחלצות לעשיית ילדים, לבין הרצון לטפל בהם, לגדל ולחנך אותם. עשיית ילדים התבררה כפרוצדורה נוחה וקלה, ויש הטוענים שזה אפילו כיף. לא נדרשים ניסיון קודם, המלצות או תעודות, לכן תמיד ליוותה את האנושות השאלה: מה לעשות עם כל הילדים האלה?

איור מאת יעקב גוטרמן

לפני המהפכה הצרפתית, התפתחה רוטינה של משלוח כל העודפים והממזרים של בית המלוכה והאצולה לכפרים. תמורת תשלום סמלי, הסכימו האיכרים לגדלם והילדים הקטנים הביאו להם תועלת רבה בעבודה החקלאית. בידיהם הקטנות והעדינות הם עישבו את ערוגות הצנונית ודיללו גזר מגיל שבועיים.

 

בשנות ה-20 בפלשתינה-א"י, נהגו האמהות לאיים על ילדיהן שלא גמרו את האוכל מהצלחת, לקרוא לשוטר. בשנות ה-30, עם ריבוי הקיבוצים, הן איימו על הילדים הסוררים לשלוח אותם לקיבוץ.

 

הקיבוצים, כמו הכפרים הצרפתיים לפניהם, הפכו ליעד של כל הילדים שכשלו בלימודים, או שמשפחתם התפרקה, התמוטטה כלכלית, או ח"ו בשל מות אחד ההורים. בשנות ה-30 של המאה שעברה, נוסד מפעל עליית הנוער על ידי הנרייטה סאלד. מכיוון שעקב המלחמה לא הייתה עלייה, החליטה עליית הנוער להפנות את המשאבים לארגון חברות נוער ישראליות ולאחזקתן בקיבוצים. בשנת 44', נוסדה בדליה "חברת הנוער דליה". היא מנתה כ-30 נערות ונערים מערים, שכונות ומושבים, וחבריה נועדו להתחנך אצלנו כשנתיים. הם למדו חצי יום, עבדו חצי יום וגרו בצריפים ממזרח לחדר האוכל הישן.

 

אנחנו, הילדים הבוגרים של הקיבוץ, היינו אז בני חמש או שש. חיינו בינינו לבין עצמנו כ-22 שעות ביממה, לא הכרנו כמעט את עולם המבוגרים או כל עולם אחר, היינו ילדים פרובינציאליים למופת ולא יכולנו לחדש או להפתיע אחד את השני - בבחינת אין הבור מתמלא מחולייתו. גם המטפלות והגננות שלנו היו תמיד רציניות כאלה ואחראיות כאלה, בלי משובות וצחוקים (מנטליות ייקית), ואנחנו היינו רעבים למשב רוח מרענן ושונה. לכן, הצריפים של חברת הנוער הפכו מיד למוקד של עלייה לרגל בשבילנו.

 

היו ביניהם הרבה חבר'ה תימנים-מזרחיים מהשכונות שתמיד השפריצו בדיחוּת דעת, שובבות, רוח נעורים וסלנג טרי. שרצנו אצלם בכל רגע פנוי, הם לימדו אותנו שירים גסים נורא שלא הבנו, ואני זוכר עד היום דְרַמָה ללא מילים שמשוחקת באצבעות, וגסה שזה ממש פחד, שלמדתי מהם. כמובן שלא הבנתי כלום אבל אהבתי את האווירה שם ושתיתי כל רגע.

 

אני זוכר את זהבה שהיו לה פני מלאך, את ברלה הספורטאי ואת אבי, את עמליה ואת נועה הבלונדינית השלייגערית, שזרקה דיסקוס למרחקים עצומים. הייתה ביניהם נערה צולעת במקצת ששמה היה שושנה. צליעתה לא הפריעה לי להתאהב בה. מכיוון שאבא שלי, יהושע, היה סנדלר, הייתה לי גישה חופשית לחומרים בסנדלרייה. אספתי חתיכות עור צבעוניות ויפות, הנחתי והדבקתי אותן זו לזו, יצרתי אפליקציה נהדרת והגשתי אותה שי אהבה לשושנה. בעקבות זה היחסים בינינו עלו מדרגה, אך לא לאורך זמן. חוסר ההתאמה בציפיות שלנו מהקשר, חרץ את גורלו.

 

אבל הנערץ ביותר ביניהם היה ברלה, שלא נלאה מלספר לנו, פעורי הפה והעיניים, על הישגיו האדירים בספורט. למשל, הוא קבע את שיא "הפועל" בקפיצה למרחק בתחרות שנערכה בשומרייה בכרמל בשנת 45', כשקפץ למרחק של 6.09 מטר, רק שני מטרים פחות משיאו של ג'סי אוואנס באולימפיאדת ברלין, בשנת 36'; והוא גם רץ נורא מהר, הכי מהר בחברת הנוער. הוא השיג אפילו את תובל שלנו, שרץ ממש כמו טיל.

 

כשנגמרו להם השנתיים הקצובות, בסוף 46', הם המשיכו בקיבוץ כגרעין הכשרה, כמו שאר יחידות הפלמ"ח בקיבוצים: חצי יום עבודה וחצי יום לימודים או אימונים. אני זוכר שהם התאמנו בקפא"פ (קרב פנים אל פנים) במקלות ליד מחסן התבואות (הפאב של היום). פעם עברתי שם ונכנסתי למחסן החצר. עבדו שם כמה פלמ"חניקים וכמה אנשי גרעין בסידור ערמות שקים, וכשבאתי הם היו בהפסקה ושכבו לנוח על השקים. ניגשתי למנוּקֶם (מנחם) מהגרעין, שאף פעם לפני זה לא דיברתי אתו, הוא קלט את ההערצה שלי לברלה ולספורט בכלל, וסיפר לי שהוא רץ שני הכי מהר בגרעין - אחרי ברלה. מאוד התרשמתי.

 

כיוון שהעבודה שם נגמרה, החבר'ה, מרוב שעמום, אלתרו תחרות זריקת אבנים על פח שעמד לא רחוק. הם לא הצליחו לקלוע בו, הזריקות שלהם היו נרפות. הם זרקו אבנים קטנטנות במסלול תלול כמו של מרגמה. עבר שם בחור ערבי (הם היו מסתובבים אז בחצר חופשי-חופשי), לקח אבן בגודל של פומלה מבוגרת וזרק אותה בעוצמה ובמסלול שטוח ישר לפח, שחטף דפורמציה קשה ועף, יחד עם האבן, בכיוון כללי לנגב. אף פעם לא ראיתי זריקה אדירה שכזאת.

 

בעקבות הפגישה שלי עם מנוּקֶם שאלתי את המקורות שלי אודותיו, והתברר שהוא היה ממושב צופית במקור. מפני שהיה קצת בעייתי, שלחו אותו למוסד משמר-העמק, שהיה הראשון והיחיד בתנועה הקיבוצית. הוא היה בחור עם רעיונות מקוריים: פעם נכנס לחדר האוכל של המוסד, בשעת ארוחת הצהריים, כשהוא עֵירום וְעֶרְיָה. הוא ניגש לאחד השולחנות ושאל את החבר'ה: "ביצים? מישהו?" והם ענו לו: "לא, תודה, אכלנו כבר בארוחת בוקר!" בעקבות המקרה הוא סולק מהמוסד ונשלח דחוף לחברת הנוער של דליה, אלא מה. הוא התאמן יחד עם חנוך נבנהויז ז"ל במתקן הצינורות, בעת שאירעה התאונה הקטלנית שבה חנוך נהרג. הוא נפצע בה, שכב כמה חודשים בבית החולים, וכשחזר משם לדליה היה עוד יותר פסיכי.

 

בשנות ה-40, היו הרבה אי הבנות וקטטות עם ערביי הסביבה, על רקע בעלות על הקרקעות ופלישת עדרים לשטחים מעובדים. קיבוץ גלעד, שרק עלה על הקרקע, התחיל לחרוש חלקה שהעברת הבעלות עליה לא הוסדרה כראוי, ושכנינו הערבים פצחו בזריקת אבנים על הטרקטוריסט. כיוון שזה היה צפוי וניתנה התרעה מוקדמת, גויסו מיד עשרות ואולי מאות בחורים מכל הסביבה וגם מהעמק, והוסעו כשהם חמושים במקלות למקום הקטטה. גם הערבים, ידידינו משכבר, באו במאותיהם מכל כפרי האזור, כשהם חמושים בקֶלַע (כמו דוד נגד גוֹליָת). גם מנוּקֶם נחלץ ובא. לערבים היה יתרון גדול, הם היו יכולים לפגוע ממרחק, בעוד בחורינו המצוינים היו צריכים לסגור רווחים על מנת להגיע לטווח אפקטיבי עם המקלות שלהם. אחרי כמה שעות הגיעה המשטרה הבריטית, עצרה כמה בחורים ערבים והפסיקה את הקטטה. צוות משותף של נכבדים משני הצדדים נפגש בגלעד כדי למצוא פתרון של שלום למצב. משתתפי הקטטה מצִדנו, עלו על המשאיות בדרך הביתה. רבים מהם היו חבולים וחבושים, וביניהם גם מנוּקֶם שלנו, שתחבושת גדולה, לבנה וספוגת דם עיטרה את ראשו. פגשנו אותם כשחזרו לקיבוץ. הם התקבלו כגיבורים, אך המראה היה קשה ועצוב. אם כך נראה צבא מנצח, איך נראה צבא שהפסיד? אבל אין טעם להתלונן, כי פשוט כך זה היה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: