נעלי אהבה / יורם ויטיס

 

נעלי אהבה

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

אבא שלי, יהושע, היה בוגר קן השומר הצעיר בקִישִינֵב, יחד עם בוזיה, יצחק ועקיבא סְטַרוֹסְטִינֶצְקִי.

איור מאת יעקב גוטרמן

לקראת העלייה לארץ הוא החליט ללמוד סנדלרות, כדי להיות חלוץ מועיל. לכן הלך לעבוד בתור שוליה, במשך כמה חודשים, אצל סנדלר מוסמך. לאחר העלייה, כשגרעין "במעלה" היה במושבה מגדיאל, הוא עבד בעבודות עונתיות ומזדמנות, כמו כולם. בין היתר ייסד את ספריית הקיבוץ, כאשר עבר מדלת לדלת בבתים של של איכרי מגדיאל וביקש מהם תרומת ספרים לספרייה הצעירה של "במעלה". לאט-לאט התחיל גם בעבודת סנדלרות. קניית נעליים לא באה בחשבון בגלל מחירן, לכן, עם קצת עזרה הוא ייצר נעליים לכל הגרעין, כולל לפעוטים שהחלו לצוץ ולדדות בשטח.

 

לאחר העלייה לנקודת הקבע כאן, בדליה, העניינים החלו ללבוֹש (לנעול...) צורה מסודרת. כל הילדים הוזמנו לסנדלרייה בסוף הקיץ, כדי שיוכלו לקחת מהם מידה לנעליים חדשות. למרות דלותו של הקיבוץ, לא עלה בדעתו של איש לבקש מאיזה ילד שימשיך לנעול את הנעליים המשומשות שלו, אפילו אם היו תקינות ועדיין התאימו. כולנו גודלנו כאריסטוקרטים וחיינו בלוקסוס, יחסית לאפשרויותיו של הקיבוץ.

 

לקראת המדידות נתקפתי בהתרגשות ובציפייה: הביקור בסנדלרייה עם כל הילדים, כשאבא שלי משחק תפקיד ראשי, והנעליים החדשות שבאופק, היו בעלי משמעות מיוחדת עבורי. למרות שכולם קיבלו נעליים חדשות, אני פירשתי זאת כמתנה אישית מאבא שלי.

 

כשבאנו כולנו לסנדלרייה, אבא שלי העמיד אותי יחף על קרטון דק, גחן, ובעזרת עיפרון סימן בדיוק את מתווה כפות רגליי. זה היה נורא נעים ומדגדג, ואז חיבקתי את ראשו שהיה מלא תלתלים שחורים ואהבתי אותו נורא. כעבור חודשיים, הוזמנו שוב לסנדלרייה כי הנעליים החדשות היו מוכנות. הבאנו אתנו את הנעליים הישנות, וכשהן קשורות בזוגות זרקנו אותן בערֵמה גדולה על הרצפה. בצד חיכה בסבלנות סעיד, ערבי מדליית-אֶ-רוּחה, שעשה עסקים עם הקיבוץ. הוא היה שחום, גבוה ויפה להפליא. היה לו שק גדול שלתוכו הכניס את כל נעלינו הישנות, ולאחר ששילם סכום סמלי לאבא, לקח אותן לכפרו ומכר אותן לילדים בזול. בסוף כיתה ג', כאשר למדנו את נושא "אנו ושכנינו", ביקרנו את הכיתה המקבילה לנו בדליית-אֶ-רוּחה. ישבנו כולנו בחצר בית הספר וכל צד התבקש להגיד מה הוא יודע על הצד השני. ילד ערבי, כבן שמונה, קם ואמר שהוא יודע ובטוח שבקיבוץ דליה יש בית חרושת גדול לנעליים ישנות...

 

ואם נחזור לענייננו, אז קיבלתי מאבא את הנעליים החדשות שלי. הן היו מתנת אהבה כלילת יופי, שאין יקרה ויפה כמותה. חיבקתי אותן חזק ונשאתי אותן לבית הילדים. הסתגרתי בחדר השינה וצחצחתי אותן לאט ובקפדנות, כולל הסוליות מלמטה. עשיתי זאת פעמיים, כדי להגן עליהם מכל פגע, והדבר לקח לי כשלושת רבעי שעה, עד ארוחת צהריים. אחר כך שמתי אותן על המיטה, כיסיתי אותן בשמיכת החורף שלי והלכתי לאכול. לאחר הארוחה ולקראת מנוחת הצהריים חזרתי ונעלתי אותן בלי גרביים ובזהירות, שלא תיגענה ברצפה. שכבתי במיטה בתנוחת עוּבּר והתכסיתי מעל לראש, מלא הערכה עצמית על שנמצאתי ראוי למתנה כזאת ומלא אהבה לנעליים ולאבא. לאחר נמנום קל נרדמתי, ואם עוד לא התעוררתי, הריני ישן עדיין במיטתי, אפוף בענן של אהבה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: