5 לירות / יורם ויטיס

 

5 לירות

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כנס המחולות השלישי, שנערך בשנת 1951, היה הראשון שנחוג בישראל העצמאית, לאחר הניצחון במלחמת השחרור, והוא זכור לי במיוחד. לקראת הכנס שמעתי שמועות שהקהל בכנס השני, ב-1947, איבד המון דברים בשטח כמו מצלמות, ארנקים ומשקפות. מכיוון שאהבתי מאוד לחפש מציאוֹת, ובעיקר למצוא, החלטתי שיהיה זה נבון להיות הראשון שיחפש בשטח מיד לאחר שהקהל יעזוב.

איור מאת יעקב גוטרמן

נושאי הכנס היו הניצחון הגדול במלחמת השחרור, העליות הגדולות וקיבוץ הגלויות. השתתפו בו מאות רקדנים, שגרו במשך שלושה שבועות במחנה אוהלים שהוקם במורד הגבעה שמעל האיקליפטוסים ליד הקידוח, לצורך החזרות. את מסכת הפתיחה ביצעו חברי דליה. הכנס כלל שלושה ערבי הופעה: ערב ראשון חזרה כללית בהשתתפות קהל מיישובי האזור, ושני ערבים לקהל מכל קצות הארץ.

 

האירוע היה מרגש ועמוס מאוד מבחינה חווייתית, אבל לי היה קשה להתרכז בחוויות הללו, כי חיכיתי בקוצר רוח שהקהל יאבד את מה שרציתי למצוא וייסע כבר הביתה. בסיום הלכתי לבית ילדים יחד עם כל הילדים וקבעתי לעצמי את שעת התחלת החיפוש ל-04:00 בבוקר.

 

נכנסתי למיטה אבל לא נרדמתי. הסתכלתי בשעון החדש שלי, שקיבלתי ליומולדת 13, והייתי בטוח שהוא לא זז, הזמן ממש קפא. כשמחוגי השעון התקרבו סוף-סוף לשעה היעודה, קפצתי מהמיטה, השתחלתי למכנסיים ולסנדלים - אפילו לא צחצחתי שיניים - ורצתי מיד לשטח. היה שם חושך כמעט מוחלט - רק מעט אור כוכבים. התחלתי לסרוק לפי קווי גובה, לאורך שורות המושבים מלמעלה למטה, לטשתי עיניים בחשכה ובקושי ראיתי משהו. לפתע נצנץ אליי משהו... זו הייתה משקפת תאטרון קטנה. בהתחלה שמחתי, אך כשהרמתי אותה התאכזבתי, הרגשתי קוצר רוח ואפילו בוז קל: לא לשם כך נתכנסנו...

 

המשכתי לסרוק ומצאתי עוד כל מיני פִּיצֶ'פְקֶס: מציתים, מסרקים, ואפילו מטרייה(!?). לאחר עוד משקפת הבנתי שהמצב קשה ובשביל כבוד צריך לעבוד. אפילו לא אמרתי לעצמי מה בעצם אני מצפה למצוא, אולי הציפיות שלי לא מציאותיות. האופק במזרח התחיל להאיר מעט, אך מסביב שררו עדיין חושך ושקט, רק איזה זמזום בקע מכיוון הקיבוץ.

 

המשכתי לחפש ופתאום ראיתי משהו מלבני, שטוח, על האדמה. זאת הייתה חתיכת נייר עבה, חשבתי שזה אולי איזה פתק. קירבתי אותה לעיניי וראיתי במרכזה את הספרה 5 בגדול, וכך גם בצד השני. הבנתי שזה שטר של 5 לירות, למרות שלא ראיתי עד אז שטר כזה גדול, התחילה להתפשט בי שמחה גדולה. הרגשתי שזהו זה, כבר מצאתי ואין צורך להיות חמדן, אני יכול כבר לחזור לקיבוץ. חזרתי לבית הילדים אבל כולם עוד ישנו, השעה הייתה 05:00. נכנסתי למיטה ושוב לא נרדמתי. אחזתי את השטר חזק ביד וחיכיתי שהילדים יתעוררו ואוכל להראות להם את האוצר שמצאתי.

 

כשהגיע הבוקר, כמה ילדים שאלו אותי אם באמת קמתי בלילה לחפש ואם מצאתי משהו. עשיתי את הפרצוף האדיש שלי ואמרתי: "מצאתי משהו, לא משהו מיוחד", ואז שלפתי באיטיות רבה את השטר הצהוב-כתמתם מכיסי. הילדים צעקו "וָואוּ", או מה שהיה נהוג לצעוק אז ברגע של הפתעה גדולה ורצו מהר לספר לכל הילדים. קמה מהומה וכולם באו לראות את השטר, שרובם, אם לא כולם, טרם ראו מעודם. זה היה אז המון כסף, כי הלירה הישראלית הייתה שווה אז בערכה ללירה האנגלית, שהייתה המון כסף. הילדים שאלו אותי מה אני מתכוון לעשות אתו, אמרתי שאני עוד לא יודע אבל תמיד חלמתי על יאכטה.

 

דבר המציאה עשה לו כנפיים ובמהרה הגיע גם לנורמן, שהיה המחנך שלנו. הוא תפס אותי לשיחה ואמר שבקיבוץ אסור להחזיק כסף פרטי ומאחר שאי אפשר להחזירו למאבד, הוא חושב שנכון יהיה להקדישו לפעולת כֵּיף של קבוצתנו, "שחף". הוא החרים לי את השטר ובמוצאי שבת הבאים ארגן את כל הקבוצה לנסיעה לסרט בחיפה + פלאפל ומיץ. הייתי מתוסכל וכעוס: האם בשביל זה קמתי מוקדם בבוקר? לאות מחאה החרמתי את הנסיעה ונשארתי לאכול את עצמי בבית.

 

ומה הלקח שלמדתי מכל זה? האם ראיתם פעם כיצד נוהג כלב או חתול כשהוא מוצא איזה נתח דשן? הוא מסתכל מהר לצדדים, שומר על חשאיות גמורה ורץ עם הנתח לאיזה מסתור כדי לאכול אותו לבד וללא הפרעות.

 

אז אם אתם מוצאים חמש לירות, ששש... שקט... אף מילה... תסתמו את הפה ואל תגלו לאיש, בייחוד לא לנורמן.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: