להיות חסידה / יורם ויטיס

 

להיות חסידה

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהייתי ילד אהבתי לרוץ יחף בשדות.

איור מאת יעקב גוטרמן

היה אביב, והאדמה הייתה עמוקה ורכה. הרגשתי איך אני נפתח כולי לשמחה גדולה. רצתי ועליתי על גבעה קטנה שהייתה כולה דשא ופרחים, נעצרתי ועמדתי לי. לא היה לאן לרוץ עוד, זה היה המקום שלי. לאט-לאט נרגעתי והמהומה שבתוכי שככה ונדמה. חשתי איך אני נפקח כולי לעולם ואיך העולם נפקח אליי, הכול היה פתאום פתוח וקרוב מאוד. הרחק מעליי, עמוק בכחול העצום של הרקיע, חגו להן באין קול החסידות. מעופן היה אטי, אצילי ושלֵו.

 

השמש החמימה והנדיבה השפיעה אהבה על הכול ומשבים קלים של רוח ריחנית ליטפו את פניי. בעלי כנף זעירים ופרפרים זהובי כנפיים דאו ורפרפו להם לכאן ולכאן בשאננות קסומה והרחש היחיד שנשמע היה זמזום הדבורים שטרחו בין פרחי האביב. עלתה בי נגינה חרישית ושלווה שהיו בה כל הנדיבות והחום של הרגע הזה: הכחול העמוק, הרקיע העצום, מעוף החסידות, זהב אהבתה של השמש, מתיקות הצוף והזמזום הענוג של הדבורים. הרגשתי את עצמי מוצף באהבה. חזרתי אל עצמי, חזרתי אליי, חזרתי הביתה.

 

שלושה ימים אחר כך החלטתי סופית להיות חסידה. יש להן את כל החופש הזה לעוף מתי ולאן שהן רוצות. זה בטח כזה תענוג לעוף. והן גם לא חייבות להיות כל הזמן בקיבוץ הזה עם כל הילדים האלה, עם כל המטפלות האלה ועם ההורים האלה.

 

וכאן צריך לבוא הסבר קטן לגבי אופנת הילדים, באותם ימים רחוקים. עודדו אותנו ללכת בעירום. זה תאם את חלומם של הורינו על השיבה לטבע, על היהודי החדש, השזוף, החופשי מכל המעצורים והפחדים הגלותיים. כשהסתובבנו בקיבוץ בעירום, הוא הפך באחת מגבעה חשופה וזרועת אבנים לזְבוּל, משכן האלים, לאתר דשא מיתולוגי שבו בנֵי ובְנות האלים משתעשעים להם מעדנות ולוגמים נקטר מכוסות גבוהות. אם הנסיבות לא התאימו לעירום הלכנו בתחתונים, תחתוני זלמן או גאטקעס שכל הארץ הלכה בהם אז. הם היו קצרים... כלומר ארוכים... כלומר קצרים... ומכאן, חזרה לחסידות.

*

רציתי להפוך לחסידה. לחסידות יש הרי מקור אדום, ולכן גזרתי לי אחד כזה מגומי אדום של פנימית צמיג. מתצפיותיי למדתי איך הן הולכות תוך הטלת הצוואר והראש קדימה, כמו גל, בכל צעד וצעד. ההליכה שלהן קטועה, תמיד צעד, ואז עצירה ושוב צעד. שמתי לב גם איך הן ממריאות: צעד ועוד צעד ואז קפיצה גדולה בשתי הרגליים תוך נפנוף כנפיים עז ו... הופ - הן באוויר. חשבתי שאני יכול לעוף בעזרת הידיים ללא בעיה, רק צריך לשמור על ריכוז מושלם, כוונה ואמונה בעצמי. והייתה לי בעיה של ריכוז.

 

קיבוץ דליה היה אז קטן, ואפשר היה להקיף את כולו במבט אחד. לא היו עצים גבוהים ובתים שהסתירו דבר מה מן העין. יום אחד הבחנתי בלהקת חסידות שנחתה בשדה פתוח באזור חוות החמנייה של היום. מיד לקחתי את המקור האדום, לבשתי את תחתוניי החגיגיים ויצאתי נרגש לדרך. לאחר כמה צעדים החלו התחתונים להחליק ולהישמט להם לשיפולי בטני. הרמתי אותם בנחישות עד החזה ועכשיו הבטן היפה שלי הייתה עטופה בהם כולה, חלקה, לבנה ושמנה. מאוד אהבתי אותה אז. המשכתי ללכת והתחתונים שוב נשמטו. תפסתי אותם, הרמתים ביד שמאל ולא עזבתי אותם עוד. כשהגעתי למוסך של היום, שאז טרם היה, הרגעתי את נשימתי והמשכתי לצעוד בהליכת חסידה לכיוון הלהקה. את הגומי האדום אחזתי בשיניי ומידי פעם התכופפתי ו"צדתי" לטאה או נחש שלא היו שם, כדי להיחשב כמועמד מושלם לקליטה בלהקה. כשתחתוניי מורמים בידי השמאלית המשכתי להתקדם, כשאני מציץ, מידי פעם, בהיחבא לעבר החסידות. עתה הייתי קרוב אליהן ממש. האטתי את צעדיי ליתר זהירות אבל החסידה הקרובה אליי ביותר החלה לגלות סימני דאגה. נעצרתי לחלוטין והתחלתי לשדר לה בלבי מילות הרגעה, שאני רק חסידה צעירה וחסרת ניסיון ואולי בגלל זה אני נראית קצת מוזרה, אבל בסך הכול אני חסידה חורשת טוב ובעלת פוטנציאל מצוין לתועלת הלהקה. החסידה אכן נרגעה במקצת והמשיכה לצעוד במהוסס צעד או שניים קדימה. גם אני עשיתי צעד אחד זהיר, ונעצרתי. עכשיו כבר שתי החסידות הקרובות אליי נעצרו, הרימו את ראשיהן והביטו בי בחשדנות ובבהלה. הראשונה עשתה צעד גדול ועוד אחד ואחר כך קפיצה גדולה בשתי הרגליים תוך נפנוף כנפיים עז ופרחה לה, השנייה הצטרפה אליה ומיד כל הקבוצה הקרובה המריאה.

 

הבנתי שגם אני חייב להמריא מיד כי אחרת כל מאמציי ירדו לטמיון. שחררתי את ידי השמאלית מהתחתונים וקפצתי בצעד גדול קדימה. התחתונים החליקו ונשמטו לשיפולי הבטן. מיד צעדתי עוד צעד גדול תוך נפנוף נמרץ של הידיים, התחתונים הגיעו כעת לברכיי ואני נקלעתי להיסוס גורלי של הרף עין: האם להרים אותם או להמשיך בהמראה? החלטתי להמשיך ומיד קפצתי קפיצה אדירה בשתי רגליי, תוך נפנוף ידיים עז. התחתונים נפלו לי לגמרי ואני צנחתי לארץ אחריהם. כנראה שקרתה איזושהי תקלה בהמראה שלי, אולי איזו הסחת דעת או בעיה בריכוז. הלהקה כולה כבר הגביהָה עוּף והתרחקה. ואז החלטתי החלטה נחרצת: בפעם הבאה אבדוק היטב, ללא פשרות, את הגומי של התחתונים שלי.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: