השיירה / יורם ויטיס

 

השיירה

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

שיירות הגמלים הוסיפו לבוא לדליה גם לאחר הרס החאן, [ראה סיפור החאן].

איור מאת יעקב גוטרמן

הן עשו הפסקת מנוחה, מזון ושירותים ברחבה הישנה, על יד "מרגלית" לשעבר, שהייתה קודם חדרי חולים, שלפניהם היה שם צריף חדר הקריאה, על יד "בית יצחק" עליו השלום. השיירות ביקרו אותנו בעיקר בעונות החורף והאביב, שבהן היה שפע של עשב למאכל הבהמות. נהגי השיירה הבריכו את הגמלים והלכו לקצור להם קוצים ועשב. אבל לא כל הגמלים כרעו ברך ורבצו, היו כאלה שהיו להם דברים דחופים יותר לעשות קודם, כמו להתפנות לצורכיהם.

 

דבר הגעת השיירה היה נפוץ במהירות וכל הילדים הגיעו לרחבה מיד. הגמלים היו שונים ומסקרנים מכל החיות שהכרנו, אני זוכר שעמדתי והבטתי בהם בעת שאכלו או העלו גירה. הייתה להם שפה עליונה רכה, שסועה, גדולה וגמישה מאוד שנעה ורקדה בעת לעיסתם, פעם מימין ופעם משמאל. עיניהם היו גדולות, יפות ועטורות בריסים ארוכים. בעת לעיסתו היה הגמל מתנתק מהמציאות ומבטו הופנה פנימה, הוא לקח את הזמן והתרכז באכילה, כאילו מת העולם. הגמלים הם גם חיות רגישות מאוד, בעלות יכולת ביטוי קולית מרשימה. כאשר נהגיהם ביקשו להבריך אותם או להקימם, הם פצחו בזעקות מחאה ועלבון כאילו מה כבר ביקשו מהם...

 

אחד הצדדים היותר מעניינים של ידידינו בעלי הדבשת היה התנהלותם בענייני שתיית מים ופינויָם, לאחר מכן. הגמל נקרא "ספינת המדבר" ולא בכדי, הוא הסתגל לסביבה יבשה שלמצוא בה מים זה בבחינת חצי נס. כשגמל מגיע למקווה מים הוא שותה ושותה בלי סוף עשרות ליטרים. לנו, הילדים, הסבירו שאת כל המים שהוא שותה הוא אוגר בדבשת, מה שהתברר, ברבות הימים, כמוטעה ומוגזם במקצת. כשגמל זכר רוצה "לעשות פיפי", כמו שקראנו לזה אז, הוא עושה פישוק גדול ברגליו האחוריות כדי לא להשתין עליהן, מכיוון שהפיפי שלו מורכב הפוך: עם המִקדימה - אחורה. כמו כן, אם גמל אז גמל עד הסוף: הוא לא יכול לעשות שום דבר כמו כולם ובמקום להשתין בזרם אחיד ושוטף, כמו כל הילדים והילדות והחברים והחברות בקיבוץ, הוא משתין בפּוּלסים, כלומר בדְחפים של לחץ גבוה ואחר כך יורד ואחר כך נפסק וחוזר חלילה. חקרתי זאת בשיטתיות ומצאתי שבכל פּוּלס הנוזל המדובר היה מזנק ומגיע כמעט עד לרגליים הקדמיות שלו ואחר כך יורד, נסוג אחורה ומסתיים בטפטוף ענוג ליד הרגליים האחוריות, כשהוא יוצר על הקרקע שלולית ישרה וארוכה מאוד.

 

עמדנו שם, כל הילדים, ותקענו מבטים בגמל המשתין אבל הוא לא התבלבל כלל. הוא היה אדיש לחלוטין לדעת הקהל. עמדתי וחשבתי שהגמל הזה משתין המון זמן, ומעניין לדעת כמה הוא משתין מבחינת הנפח. חשבתי על איזה כלי גדול לנוזלים שאפשר לשים מתחתיו, אולי את סיר הבישול הגדול שבמטבח. האפשרות הזאת נפסלה מיד. לפתע הבריק במוחי רעיון, פצחתי בריצה לבית הילדים וחזרתי עם סיר לילה. לא יכולתי לשים את הסיר על האדמה בגלל הפּוּלסים ולכן הרמתי אותו למקור הזרם, כדי לא לאבד אף טיפה. הילדים התקרבו תוך קריאות התלהבות וצחוק, מה שעשיתי קלע בול למחשבותיהם, והגמל בינתיים משתין ומשתין וכבר מילא שלושת-רבעי סיר. לא העליתי בדעתי לשפוך מהסיר את הנוזל היקר על האדמה ולכן ביקשתי מאורי שירוץ מהר לבית הילדים ויביא עוד סיר או שניים. אורי היה הרץ הכי מהיר אצלנו בקבוצה והוא חזר מיד כשבידיו שני סירים, עוד לפני שהסיר הראשון גלש. הניסיון המדעי הזה ריתק את כולנו וגם חברים מבוגרים שהיו שם ניגשו וקראו לעברי קריאות עידוד והזדהות. מפה לשם, התעייפתי והתחילו לכאוב לי הידיים וגם לצרוב מנתזי השתן שעפו מהסיר החוצה. שיוועתי לעזרה ולהחלפה אך הילדים התעלמו, עשו עצמם כלא שומעים וסירבו להחליפני. כנראה שהלהט המדעי לא חולק בינינו שווה בשווה. לאחר מאבק פנימי לא קל החלטתי לפרוש מיד כשיתמלא הסיר השלישי. הנחתי אותו בשורה ישרה יחד עם שני הסירים שהתמלאו קודם ורצתי מהר לברז הקרוב לשטוף את ידיי הצורבות. הגמל המשיך והמשיך (להשתין) כאילו כלום.

 

סיכמתי לעצמי את הניסיון הזה כך: אולי הוא לא היה מושלם מבחינה מדעית אבל בכל זאת הייתה בו פריצת דרך מרשימה למדי - ובשורה תחתונה: גמלים משתינים הרבה.

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: