החאן / יורם ויטיס

 

החאן

יורם ויטיס - דליה

איור מאת יעקב גוטרמן

 

כשהורינו, חברי הקיבוץ, הגיעו לכאן, הם מצאו פה חאן, מלון דרכים שעמד במקום שעכשיו נמצאים בו הפרגולה ושני המועדונים.

איור מאת יעקב גוטרמן

החאן האכיל והלין את אנשי השיירות ובהמתם: חמורים וגמלים, שעברו כאן בדרכם מן הים לעמק והלאה מזרחה, ובדרכם חזרה לערי החוף. החאן היה פעיל במשך מאות ואלפי שנים. בחפירת היסודות לפרגולה ולמועדונים נמצאו מבנים עתיקים, רצפות פסיפס והרבה מטבעות עתיקים, ביניהם גם מטבעות זהב.

 

מחוץ למבנה הגדול בן הקומתיים של החאן וסביב חצרו היו גם מבנים קטנים, שבהם גרו אנשי השירות של החאן ובני משפחותיהם. כל אדמת האזור שלנו נקנתה על ידי קרן היסוד מבעליה, אפנדי שישב בבֵּירוּת, בכסף שתרם יצחק אוכברג, נדבן יהודי דרום אפריקאי. חוזה המכירה כלל סעיף שחייב את אנשי החאן להרוס את כל המבנים שלהם לפני שהם עוזבים, כדי שאף אחד לא יוכל לטעון שהיהודים הרסו את ביתו. הם אמנם הרסו את המבנים, אבל לא היה להם לאן ללכת. כעת הם היו עניים מרודים, ללא רכוש, עבודה או בית, וקרן היסוד פיצתה אותם בסכומי כסף קטנים כדי להקל עליהם את העזיבה. אך לא כולם עזבו. חלק המשיכו "לגור" בין החורבות מתוך תחושת ייאוש ואין אונים, עד שלבסוף, לקראת החורף, שולמו להם סכומים נוספים כדי שיעזבו באמת. למעשה, הקיבוץ והחאן התקיימו זה לצד זה במשך כמה חודשים, עד שהאחרונים אולצו לעזוב.

 

בין אנשי החאן הייתה גם משפחת שחורים מאפריקה, שאבותיה נחטפו, כנראה, על ידי סוחרי עבדים. ביניהם בלטה נערה-אישה צעירה, שחלוצינו הערניים והמסורים גילו מיד. היו לה עיני דבש גדולות ומבטה היה נועז, פראי וחם. היא חייכה וצחקה בחופשיות, ללא יִראה או ביישנות – פשוט מקסימה. למרות החוסר בשפה משותפת, כביכול, היא שידרה בחֵן וספונטניות שידורים שלא הצריכו שום תרגום. אז גם התחילה נהירה מסוימת של בחורינו הטובים לכיוון החאן, במשך כל שעות היום, דבר ששיבש במקצת את סדרי העבודה בקיבוץ. גם היא עצמה התקשתה לעמוד בקצב המבקרים וגם לעבוד בריכוז, תוך צורך מתמיד לקבל את עולי הרגל שבאו לפטפט, לצלם ומה לא. היא כלל לא הייתה נאיבית ותמיד התייחסה למחזריה בנימוס ובסלחנות, כשהיא שולחת לעברם את חיוכיה המשגעים. הפגישות עמה גרמו לחוג החברים שהתמיד בכך, לשורה של תופעות קשות ובלתי צפויות: אנשים נתקפו ברעד בלתי נשלט, כמה התחילו לדבר מתוך שינה בשטף קדחתני ואחרים איבדו לצמיתות את כושר הריכוז. אחד החברים אמר שצריך לקלוט אותה בקיבוץ באופן דחוף, שאסור לתת לה ללכת, ושהוא אישית מוכן לשכן אותה בצריף שלו וללמד אותה הונגרית בהתנדבות. אשתו התנגדה לכך בתוקף והם נאלצו לפנות לקוֹסוֹ, המזכיר. לאחר ששמע את שניהם שקע קוֹסוֹ בשרעפים כבדים, ובסוף אמר שכן, ובעצם לא, ושהמצב בלי ספק מורכב מאוד. ואז האישה, שהייתה חכמה ותמיד חיפשה דרכי שלום, אמרה שבסדר, שהיא (הערבייה) יכולה לגור בצריף שלהם אבל רק עד שתגמור ללמוד הונגרית. חברים אחרים התקוממו ואמרו מה פתאום? למה רק הוא יכול ללמד אותה? הרי יש לה עוד הרבה מה ללמוד והרבה פערים לסגור וצריך לעשות תורנות קיבוצית שוויונית כמו שלמדנו בתנועה בחו"ל.

 

הקיבוץ נכנס לתקופה קשה של סערה חברתית, כשהחברים במחנה אחד והחברוֹת וקוֹסוֹ במחנה השני. גרעין קטן של חברים, שהצליחו לשמור את עצמם מחוץ למערבולת, הרגישו שהקיבוץ ממש מתפורר להם בין הידיים. הם דחקו בקוֹסוֹ שיזמין את הנהגת התנועה לשיחת הצלה דחופה. ההנהגה ההיסטורית הגיעה, בשתי מכוניות כמובן, אשר נראו כעב"מים על הגבעה השוממה שלנו. כל החברים הגיעו רחוצים וחגיגיים לצריף חדר האוכל. השיחה הייתה ערה וסוערת ונמשכה עד לשעות הקטנות של הלילה. החברים, שהיו לאחר יום עבודה מפרך - כמו שעבדו אז - התחילו להירדם. קוֹסוֹ דאג כל הזמן שלפחות בשורה הראשונה, מול המנהיגים, ישבו כל הזמן חברים ערניים ורעננים, ככל שניתן. זאת הייתה כעין תורנות, כאשר העייפים והרדומים עברו לישון מאחור, בין הספסלים לקיר, והוזעקו משם, כל חצי שעה בערך, כדי למלא את השורות הקדמיות.

 

השיחה הייתה מלווה בחילופי דברים חריפים והאשמות קשות, בעיקר בין החברוֹת והחברים. אחד מעולי הרגל המסורים קם ואמר שאינו מבין למה אנחנו הופכים את הקיבוץ לגן ילדים, למה להטריח את ההנהגה הדגולה שלנו בזוטות, והוסיף שהוא רואה את המקרה הזה כמקרה מבחן וכהזדמנות פז של הקיבוץ להוכיח נכונות ויכולת ליישם את כל האידיאולוגיות והאמונות שלנו. אם זאת אחוות עמים, למשל, למה לא לקלוט בקיבוץ ולקרב אלינו נוער ערבי בעל נתונים ומוטיבציה? ואם אנחנו בעד אחוות עמלים עולמית האם אין זו הזדמנות פז לאמץ אלינו לפחות עמֵלה ערבייה אחת, מה עוד שחצי הקיבוץ – כלומר, החברים – תומכים בכך בלהט? למה תמיד צריכה להיות תחושת הפער הזאת בין דיבורים ומעשים? דבריו עוררו סערה של צעקות וחילופי דברים נרגשים. אחריו דיברה גרטרוד, שלימים תהיה הגננת שלי. היא אמרה שהיא נדהמת ממידת הצביעות וההתחסדות של חברים, שמעלים נימוקים תנועתיים ואידיאיים כדי להסתיר את העניין האמיתי שלהם, שהוא כל כך מכוֹער וירוּד. היא הציעה להכניס סעיף חדש לתקנון הקליטה שלנו, שאומר שלא תיקלט בקיבוץ שום נערה או אישה בכל מעמד שהוא: אורחת, מועמדת, או מחברת נוער, שתהיה צעירה ממנה, כלומר מגרטרוד. נהמת הסכמה נשמעה מכיווּן החברוֹת שבאולם. בשעה 04:23 בבוקר, תבעו המנהיגים מקוֹסוֹ לחתור להחלטה ולסיים את השיחה, מאחר וחדר האוכל הפך לאולם שינה בפועל. הצעתו של קוֹסוֹ, להקים ועדת אד-הוק בת 27 חברים, שתגיש תוך שלושה חודשים המלצת-פעולה לקיבוץ, זכתה לתמיכת רוב גורף של שניים מול אחד, ללא הצבעת המנהיגים.

 

השיחה הזאת הפכה לאבן דרך בתולדות הקיבוץ ולאנקדוטה קבועה בכל שיחה או מסיבה בקיבוץ. למרבית הפליאה היא שיפרה את האווירה החברתית ללא הכֵּר: בימים שלאחריה היו כולם נינוחים, חייכניים ונדיבים איש לרעהו. אחרי הוונטילציה שהקיבוץ עבר הארובות הסתומות נפתחו פתאום, ואפשר היה לנשום אוויר צח. קוֹסוֹ הציע, בגילוי של אינטליגנציה קיבוצית ורגשית, להפוך שיחות כאלה לנוהג של קבע ולקיימן אחת לחודש, כלומר, ללא סדר יום, העיקר שכולם יצעקו ויאשימו את כולם בהאשמות מכל הבא ליד. זה מאוד הצליח.

 

שיירות הגמלים שנהגו לעבור כאן המשיכו להגיע, אך על כך בפעם הבאה...

 

שימו לב, © כל הזכויות לאיורים שמורות ליעקב גוטרמן

סיפורים אחרונים

עדכון אחרון: